בפרק ג' אומר הנביא צפניה את אחד הפסוקים היפים בתנ"ך כולו: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג', ט). זהו פסוק המתאר את העולם כולו המדבר בשפה ברורה ונהירה. זוכרים אנו שהקב"ה בלל את שפתה של כל הארץ לאחר חטא הפלגה, וכאן מבטיחנו הנביא שיבוא יום וכל האנושות תשוב לדבר ב"שפה אחת". על כך מספר התלמוד במסכת סנהדרין (לט:) שהקיסר פנה לרבי תנחום ואמר לו: בוא ונהיה כולנו לעם אחד, נקדים את אחרית הימים. אמר לו רבי תנחום: בשמחה, אלא שאנו היהודים מהולים ואיננו יכולים להיות לא מהולים, אם כן - תמולו אתם ואז נהיה לעם אחד. אמר לו הקיסר: יפה אמרת ונצחתני, אלא שחוק רומאי הוא שמי שמנצח את הקיסר - מושלך לגוב האריות. השליכוהו לרבי תנחום לגוב האריות ולא ניזוק. היה שם אפיקורוס אחד שאמר שהאריות לא אוכלים את רבי תנחום מפני שהם אינם רעבים. אמר הקיסר: הבה נבדוק זאת; השליכו את אותו המין לאריות - ואכלוהו.
מה מסתתר מאחורי הסיפור? הקיסר למעשה רוצה שיהודים יהיו כמותו, יבואו לקראתו ויהפכו לחלק מהעם הרומאי. רבי תנחום משיב לו תשובה ניצחת: המכנה המשותף לא יכול להיות נמוך, אי אפשר שאנחנו נרד לדרגה אחרת על מנת להשיג אחידות רדודה, אלא אתם צריכים לעלות קומה, כשם שברית המילה שלנו מעלה את האדם מעל הטבע ומרוממת אותו מעל יצר המיניות. לכן, אסור שהאנושות כולה תהיה 'אחת' ברמה השטחית של המושג. הקיסר אינו מסכים עם רבי תנחום שהמוסר נעלה מעל הטבע, וזורק אותו הישר אל חיק הטבע - אל האריות, שם החזק מנצח, ובכך רצה להוכיח לרבי תנחום שלא תתכן התעלות מוסרית מעל הטבע. אלא, שהאריות לא פגעו ברבי תנחום - שהיה מעל הטבע. האפיקורוס ניסה אף הוא לטעון שאף הצלתו של רבי תנחום היא ענין של טבע, באמרו שהאריות בסך הכל לא היו רעבים, וכשהשליכו את מי שנשלט על ידי הטבע אל האריות - הטבע שלט בו והאריות אכלוהו. נמצאנו למדים, כי השפה העתידית צריכה להיות ברורה אך לא רדודה, השפה הזו צריכה להוליד עליה מוסרית לאנושות כולה.