פרק ב' נפתח במשפט חידתי: "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ הַגּוֹי לֹא נִכְסָף" (צפניה ב', א). "התקוששו" - האספו, כקש הנערם לערימה אחת. "וקושו" - הכנעו לפני, "הגוי לא נכסף" - גוי שאין לאף אחד תשוקה אליו. ויש אומרים: הגוי שאין לו בושה. ויש אומרים: הגוי שאין לו רצון לתקן את מעשיו.
חכמים דרשו (בבא בתרא ס:): "והתקוששו - וקושו" - קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. ויש גורסים: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. מדובר כאן באתיקה המוסרית והמשפטית - לפני שאתה דואג לעשות משפט ולהוכיח אנשים רחוקים, בדוק עצמך תחילה.
הנביא קורא לעם לשוב במהרה בתשובה בטרם תבוא אליהם הרעה: "בְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק כְּמֹץ עָבַר יוֹם, בְּטֶרֶם לֹא יָבוֹא עֲלֵיכֶם חֲרוֹן אַף ה', בְּטֶרֶם לֹא יָבוֹא עֲלֵיכֶם יוֹם אַף ה'" (שם, ב). ועוד אומר הנביא: "בַּקְּשׁוּ אֶת ה' כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ, בַּקְּשׁוּ צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה - אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה'" (שם, ג). החרבן יהיה כל כך קשה ופתאומי, שלא ברור לנביא מי יוכל להנצל ממנו - ואפילו הענווים ופועלי הצדק שביניהם לא מובטח להם שינצלו. הגמרא מספרת (חגיגה ד:) שכאשר רבי אמי היה מגיע לפסוק הזה - היה בוכה ואומר: "כולי האי - ואולי?" - כל זאת הם עשו (צדק וענווה) ורק "אולי" ינצלו? ענווה היא מדרגה גבוהה ביותר, היא המביאה לידי רוח הקודש, והצדק הוא מטרת כל התורה - ואפילו אלו מתקשים להציל את האדם ביום אף ה'.
המצב שצופה צפניה לעם ישראל הוא, אם כן, מצב קשה, ועל אף פי כן - הוא קורא להם לא להתייאש: "בקשו צדק, בקשו ענווה!" (צפניה ב', ג).