שיר חלום של אהבה: "על מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" (שיר השירים ג', א). בשיר הזה, מתארת הרעיה את גודל אהבתה ודבקותה בדודהּ. דמיונה כל כך חזק, עד שהיא חשה כאילו דודה נמצא עימה ולצידה. היא מסתובבת אליו לדבר איתו, ואז היא מתנפצת אל המציאות הקודרת - הוא כבר לא נמצא שם. "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" (שם). היא לא חדלת אונים, היא קמה ויוצאת לחפשו בשווקים וברחובות. היא מעודדת את נפשה: "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" (שם, ג). נדייק: אינה אומרת "אמצאה" אלא "אבקשה" – מפני שהיא מבינה שהעיקר מצידה הוא המאמץ שבדרישת אהובה, שהרי מציאתו אינה תלויה רק בה. היא אכן מצליחה בבקשה, אך נוחלת כשלון במציאה: "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" (שם). בשווקים וברחובות נגלו אליה משוטטים ומחפשים נוספים: "מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר" (שם, ג). "מְצָאוּנִי" - הם מצאו אותה ולא להפך, כי היא מוכוונת מטרה – היא ביקשה רק את דודה, ראייתה את השומרים לא נחשבת בעיניה 'מציאה', אפילו לא נחמה פורתא. גם כאשר היא מדברת אליהם, היא עושה כמעין טעות פרוידיאנית ופותחת במה שעיקר בעיניה: "אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם?" (שם). זה מה שממלא את כל ישותה, חלומותיה ותקוותיה. היא לא אומרת: "הראיתם את שאהבה נפשי?" מפני שהדגש אצלה מושם על מי שהיא מחפשת. השומרים לא משיבים לה - שמא היתה תשובה שלילית בפיהם? על כל פנים, הם ממש לא יכולים לכבות את תשוקתה ודבקותה במטרה; היא ממשיכה לחפש, ובזכות כך היא מוצאת את דודה: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי" (שם, ד). מכיוון שהיא לא ניחמה את עצמה בתנחומי הבל ולא השלימה עם דברי השומרים – היא זכתה ומצאה את שאהבה נפשה. דבקותה במטרה היא שהביאתה להשלימה ולזכות לראות את פני דודה, לאחוז בו ולהביאו לבית אימה ולחדר הורתה. פעמים שאנו יוצאים לחפש דבר מה ואנו מתנחמים בדברים קטנים שנקרים בדרכנו, וזה מה שעלול להכשיל אותנו מלהמשיך במסע ומלהשיג את המטרה בשלמותה. בספר איוב למדנו כי רעי איוב ניסו לנחמו מייסוריו ולספק לו הסברים שונים ומשונים למצבו, איוב מאן להתנחם ולקבל את הסבריהם ותבע הסברים ישירות מה' בכבודו ובעצמו. לו איוב היה מסתפק בדברי רעיו, הוא לא היה זוכה לקרבת אלוהים ולנבואה שבסוף הספר. בדומה לכך, הרעיה מצפה שהאהבה בינה לבין דודה לא תהיה רק בשווקים וברחובות, אלא אהבה שתמסד את עצמה לבית, למשפחה, להמשכיות ולפירות של אהבה. היא מצפה להביא את החלום הגדול והמתוק שלה למציאות הממשית: "עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי" (שם).
השיר מסתיים בשבועה הידועה: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שם, ה). "אם תעירו" פירושו: אל תשניאו, "ואם תעוררו" – אל תערערו ותבזו. הרעייה מבקשת שלא יבזו את דרישתה, כי יום אחד היא תתגשם – "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". אפשר גם לפרש: "ואם תעוררו" – אנא אל תעירו אותי מן החלום, אלא תנו לי להגשימו במלואו. בחלומה היא רוצה להישאר קרוב-קרוב לליבו של אהובה, ושלעולם הזמן לא יעיר אותה - אלא היא תעורר את עצמה ותגשים את חלומה במציאות.
מכל אלה למדנו כי בדברי אמת ואהבה – אסור להסתפק במועט, אלא צריך לבקשם ולדורשם בשלמותם. אשרי אדם שמגשים את חלומו ולא מוותר על פרטים מדוייקים שבו.