לסיום מגילת שיר השירים, הבה נעקוב אחר הרימון הנזכר שש פעמים במגילה. הרימון הוא סמל להבשלת זמן האהבה ולמימושהּ, כפי שפותח הפיוט הידוע של רבי חיים בן סהל, בן המאה העשירית: "עֵת דּוֹדִים כַּלָּה בּוֹאִי לְגַנִּי. פָּרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵץ רִמּוֹנִי". אני ממליץ לכם לקרוא את הפיוט ולראות כיצד הוא מתכתב עם המגילה בכללה ועם פרק ח' בפרט.
ובכן, הבה נעקוב אחר ששת האזכורים של הרימון במגילת שיר השירים:
נשוב לפרק ד', בו הדוד מרבה בתיאור יופייה של הרעייה, ואומר: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד... כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה, כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ" (שיר השירים ד', א-ג). הדוד מנוע כאן מלאכול את פלח הרימון (משל לאהובתו) מפני שיש עליו הגנה: "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" (שם, ד). ההתבוננות החיצונית באהובתו אינה מספיקה לדוד, והוא עורג לקרבה מלאה עם אהובתו ומזמין אותה לבוא אליו: "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן - מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (שם, ח). הוא ממשיך לתאר את השפע והריבוי שביופייה של הרעייה ומזכיר את הרימון שעובר שינוי מפלח לפרדס: "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים, כְּפָרִים עִם נְרָדִים" (שם, יג). לאחר מכן, הדוד אומר שהוא אכן הגיע לגנו ואכל הכל מלבד הרימון: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (שם ה', א). נראה כי הריבוי והשפע גרמו לו להיסח הדעת, הפיזור מריבוי האפשרויות והתענוגות לא מאפשר לו להיות אינטימי עם אהובתו.
בפרק ו', אומר הדוד דברים דומים לאלו שאמר בפרק ה', "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ" (שם ו', ז), אך נראה כי דעתו עדיין מוסחת מן הריבוי אשר על ידה של אהובתו: "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר" (שם, ח). אולי הוא למד לקח כשאמר מיד לאחר מכן: "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ" (שם, ט) – אך עדיין הוא מעניק יחס לזולתהּ של רעייתו ולכך האהבה לא יכולה להתמסד. מחוץ ליישוב, על יד הנחל, במקום שאין בית, יוצא לו הדוד ומבקש למסד את האהבה, בחשבו שהגיעה השעה לכך: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (שם, יא). אך האהובה אינה רוצה למסד את האהבה בחוץ כי אם בבית, וכבר אמרה בפרק ג': "עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי" (שם ג', ד), וכן היא עתידה לומר בפרק ח': "אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי" (שם ח', ב). הדוד מבין כי הוא נחל כישלון בהשגתהּ: "לֹא יָדַעְתִּי, נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב" (שם ו', יא). ברגע של היסח הדעת, הרעייה עלתה למרכבה ונסעה מן המקום בלי שהיתה "ידיעה" בין האוהבים (מעשה האהבה).
הדוד אינו מוותר. בפרק ז', הוא שב ומכריז כי הוא אוהב את הרעייה וחפץ בקרבתה: "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים, וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (שם ז', ט-י). הרעייה משיבה לו כי גם היא רוצה בכך: "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. לְכָה דוֹדִי, נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים - שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ" (שם, יא-יג). אם עד כה הדוד רצה לאהוב בחוץ והרעייה רצתה לאהוב בבית, כאן יש פשרה: נאהב בבית שבתוך הכפרים, אך גם נצא החוצה לכרמים כך שסביבת הבית הנעימה תתרום לאהבה מריחה הטוב: "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים - חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים" (שם, יד). במצב עתידי כזה, הרעייה מבטיחה לתת לו את מה ששמרה ממנו ועבורו עד כה: "דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ" (שם). דבר זה מזכיר לי את שירה הידוע של אום כולתום - "אינתה עומרי" - בו היא אומרת (בתרגום חופשי): "תטעם איתי את האהבה, תטעם קצת, טיפה אחר טיפה, כי את האהבה הזאת שמרתי לך הרבה שנים".
בפרק ח', נראה כי האהבה מגיעה לידי מימוש. הרעייה מכריזה בקול: "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי" (שם ח', א) – כבר התאחינו, הפכנו להיות אחד שלם, ולכן אני מרגישה בנוח לומר: "אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ – אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי" (שם). היא שבה ואומרת כי היא רוצה למסד את עיקר האהבה בבית: "אֶנְהָגֲךָ, אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי" ושם היא תעניק לו סוף סוף מן הצפון לו: "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שם). אם עד כה היה לנו פלח רימון, פרדס רימונים ורימון שהנץ – כל אלו היו מצבים בוסריים של הרימון לעומת העסיס (המיץ). לאחר שעבר את כל תהליכי ההבשלה, הרימון הופך ל"עֲסִיס רִמֹּנִי" אותו ניתן לשתות בקלות וליהנות ממנו מבלי להיתקל בקושי גרעיניו.
לאחר מכן עוברים לתיאור עוצמת אהבתם בביתם: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ, אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה - בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שם, ז). לאהבה הזו יש בית מבוצר: "אִם חוֹמָה הִיא - נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וְאִם דֶּלֶת הִיא - נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז. אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת" (שם, ט-י), ואחרי כל זאת יש שלמות לאהבה: "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם" (שם).
בסיום דבריה, אומרת הרעייה: "כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף" (שם, יא) – פסקתי מלהיות שומרת הכרמים ("נוטרה את הכרמים") מבחוץ, נכנסתי לבית, וכעת בן זוגי הוא ככרם לפניי: "כַּרְמִי שֶׁלִּי – לְפָנָי" (שם, יב), ולעומת זאת: "הָאֶלֶף - לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם - לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ" (שם). אפשר וסיום זה מורה על כך שכל זה היה חלום - הרעייה עדיין לא נכנסה אל הבית והבית עצמו טרם נבנה. הכל היה פרי הגות רוחה, הרעייה עדיין יושבת בגנים ומשמיעה את דברי אהבתה: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, הַשְׁמִיעִינִי" (שם, יג), בעוד הדוד ברח ממנה לעת עתה: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (שם, יד). אך אפשר גם לבאר שהספר מסתיים בכך שהאוהבים אמנם נכנסו אל הבית, אך האהבה ביניהם לא מתה או נחנקה בבית האוהבים: החיזור ביניהם יכול להמשך, הבורגנות לא תחנוק את הרומנטיקה, המיסוד לא יכבה את זיק רגש האהבה, השגרה לא תשחק את הגעגוע. הרעייה יכולה לשבת בבית ולשיר ולחוש שהיא בכלל יושבת בגנים, והדוד שחוזר מעבודתו כרועה בשושנים דומה לעופר האיילים שממשיך לטייל לו על הרי בשמים ומביא הביתה את הריח הטוב.
יהי רצון שכשם שקראנו את שיר השירים, אותיותיו, טעמיו ורמזיו, שיהא עולה לפניך קריאת ולימוד שיר השירים כאילו השגנו את כל סודותיו ותנאיו החתומים בו, שנזכה להיות אלה שמרגישים באהבה ומכוננים אותה.