למעשה, פרק ב' של ספר תהילים הוא עדיין פרק א'. וכך אמרו חכמים, "'אשרי האיש' ו'למה רגשו גויים' - חדא פרשתא היא". ועוד אמרו, שכל פרשה שהיתה חביבה על דוד - פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי". ואכן, פרק א' פותח ב"אשרי": "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים" (תהילים א', א), ופרק ב' מסיים במילה "אשרי": "אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ" (שם ב', יב). במבט ראשון, קשה לראות קשר ענייני בין הפרקים - פרק א' מדבר על ההבדל שבין צדיק, רשע, חוטא ולץ, ואילו פרק ב' מדבר על מלחמות, על מלך המשיח ועל אחרית הגויים.
בספר "פני ספר תהילים" של פיבל מלצר, מצא המחבר קשר בין פרקים א' וב' במילים החוזרות ונשנות בהם. לדוגמא: "ובתורתו יהגה יומם ולילה", לעומת "ולאומים יהגו ריק". וכן: "ודרך רשעים תאבד" לעומת "נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך". כמו כן, שני המזמורים הללו הם יתומים ולא מוזכר מחברם, דבר שהוא נדיר בספר הראשון מבין חמשת ספרי תהילים.
בנוסף, נקודות דמיון תוכניות יש בין הפרקים: הפרק הראשון עוסק באדם הפרטי - הצדיק, הרשע, החוטא והלץ. פרק ב' מרחיב את העיסוק אל הכלל - לאומים שהם צדיקים ולאומים שהם רשעים, כאשר המלך המשיח מסמל את כנסת ישראל, אומה שהיא צדיקה. כמו כן, שני הפרקים מדברים בגלוי על משפט, על יום הדין.
הרב קוק הסביר, שיש אדם שרוצה להשתלם במידותיו המוסריות באופן פרטי, והוא עמל על כך ימים כלילות. אך השלמות האמיתית של האדם באה לידי ביטוי גם בהשלמתו את סביבתו; לא די לו שיהיה איש צדיק, ירא אלוהים וסר מרע - אלא הוא צריך שגם העולם יתעלה למדרגה כזאת. כנגדו, יש אדם שנתון כולו לשלמות הכלל - אך על מידותיו הרעות אינו שם לב. השלמות האמיתית היא כאשר אדם גם עוסק בשלמות עצמו וגם בשלמות הכלל - הלאומית, האנושית, העולמית.
וכך, פרק א' עוסק בשלמות האדם הפרטי, ופרק ב' עוסק בשלמות הכללית שתבוא לשלמותה בניצוחו של המלך המשיח - שהוא התקווה של העולם שיסיר את הרע וישיב אותו בתשובה. דוד המלך אמר: "אשרי האיש" וחתם ב"אשרי כל חוסי בו" - לומר לך, שהצדיק השלם שראוי לומר עליו אשרי הוא מי שדואג לשלמות הפרטית שלו והכללית של האחרים כאחד.
כאמור, הגמרא אמרה שכל פרשה שהיתה חביבה על דוד, פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי". אלא שאם נחפש בכל ספר תהילים, לא נמצא פרשה נוספת מלבד פרשה זו הפותחת באשרי ומסיימת באשרי, ואם כך - מדוע נקטה הגמרא בלשון "כל פרשה"? כך הקשו בעלי התוספות על הגמרא. אחד מן התירוצים הוא שהגמרא התכוונה לאו דווקא ללשון "אשרי", אלא לכל פתיחה וסיום בלשון חיובית, כמו למשל: "הללויה". אני מזמין אתכם לחפש פרשות כאלו בספר תהלים ולחשוב כיצד הן מדברות על שלמות פרטית וכללית כאחד, ודעת לנפשכם ינעם.