בשעה טובה אנו פותחים בלימוד ספר תהילותיו של דוד המלך. בפרק א', אני מבקש לעיין בדבריו של הרב יהודה לאון אשכנזי זצ"ל (מניטו). לפי ביאורו, פרקנו מונה ארבע עמדות כלפי השאלה המוסרית: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ (האיש הצדיק) אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהילים א', א). אם כן, יש לפנינו ארבעה טיפוסים שונים: צדיק, רשע, חוטא ולץ, כאשר ההנחיה הכללית הניתנת לצדיק היא שלא ללכת בדרכם של שלושת האחרונים. מה ההבדל בין הארבעה? הצדיק הוא הולך בסדר הנכון של סולם הערכים - הוא יודע מהו הטוב ומהו הרע, הוא עושה את הטוב ואינו עושה את הרע. לעומתו, החוטא מכיר מה טוב ומה רע, והוא אפילו שואף ללכת בסולם הערכים כצדיק, אך הוא נכשל, הוא חוטא - מידי פעם הוא נופל. עליו נאמר: "ובדרך חטאים לא עמד" - ההתנהגות של החוטא מאופיינת כ"עמידה", מפני שהוא עדיין עומד בגבול הטוב, על אף שאינו מצליח להלך בדרך הצדיקים. לעומתם, הרשע מכיר בקיום הערכים המוסריים, אך הוא רוצה להפך את הסולם כך שהשלב העליון יהיה למטה, והתחתון יהיה למעלה. יש לו רצון רע, יצר הרע המוליך אותו - "אשר לא הלך בעצת רשעים". לבסוף, מוזכר הלץ - זה שאין לפניו סולם ערכים כלל, מבחינתו אין אפשרות שחוק יהיה החוק המוסרי. "ובמושב לצים לא ישב" - התנהגותו מאופיינת כישיבה, אין לפניו לא עמידה ולא הליכה. מבחינתו אין משמעות לדבר, הוא מוציא את עצמו מ"תנועת החיפוש" כלל וכלל.
כאשר מגיעים למשפט, קורה דבר מעניין - רק שלושה מהאנשים מגיעים למשפט, והלץ אינו בכללם. גורל הלץ נעדר מפני שהוא כלל אינו מאמין בשאלה המוסרית, הוא בחר לחיות חיים ללא משמעות מתוך כפירתו במשמעות החיים, לכך אין משמעות גם כלפיו והוא אינו מובא כלל למשפט.
המשורר מתאר כיצד גורל הצדיק שפר עליו: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (שם, ג). הצדיק שתול - ולא נטוע, בכל מקום בו הוא נמצא הוא מצליח לשגשג. פריו ניתן בעיתו ואף עלהו - שלכאורה פחות חשוב מהפרי ורק מקדים אותו - אף הוא לא נובל. לאחר מכן, מתואר גורל הרשעים והחטאים: "לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים, כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד" (שם, ד-ו). הרשע מגיע למשפט כי הוא זכאי לקבל הסבר ולהבין במה הוא טעה, מאחר ובכל זאת הוא הכיר בסולם ערכים כלשהו. כמו כן, החוטא יכול להמשיך - אבל לא בעדת הצדיקים.