על פי הזוהר הקדוש, המילה "חבקוק" נגזרת מן המילה "חיבוק". באיזה חיבוק מדובר? נשוב לרגע לספר מלכים ב', פרק ד', שם הנביא אלישע - תלמידו של אליהו הנביא - עובר ליד העיר שונם ושם ישנה "אישה גדולה" - גדולה במעשים ובחכמה, והיא אומרת לבעלה: "נעשה-נא עליית-קיר קטנה, ונשים לו שם מיטה ושולחן וכיסא ומנורה; והיה בבואו אלינו, יסור שמה" (מלכים ב ד', י), וכך הם עושים. אלישע שואל אותה: אולי את צריכה משהו? והיא משיבה בענווה: "בתוך עמי אנוכי יושבת" (שם, יג). וכשאומר גחזי לאלישע: לאשה הזו אין ילדים, ובעלה זקן, מנבא אלישע לאשה: "למועד הזה, כעת חיה, את חובקת בן" (שם, טז). כשנולד הבן, קראו לו על שם החיבוק של אמו - "חבקוק". הילד גדל ויצא אל הקוצרים, השמש היתה חזקה עד שזעק לאביו "ראשי, ראשי" ואביו ציווה על הנער לשאתו הביתה אל אמו. עד שהגיע אל אמו והנה הוא מת. מיד הלכה אמו לאלישע ודברה אליו קשות על שכיזב בה, ואלישע בתגובה הגיע לביתה והחיה את הילד על ידי חיבוק. אותו הילד אם כן הוא הנביא חבקוק. אומר הזוהר, ששמו היה צריך להיות לכאורה: "חבוּק", על שם החיבוק האמור. ומשיב: השם חבקוק ניתן לנביא על שם שני חיבוקים: החיבוק מאמו, והחיבוק מהנביא אלישע.
למעשה, גם בפרק א' החיבוק הזה בא לידי ביטוי, כאשר הנביא שואל את רבונו של עולם: היכן החיבוק שלך בזמן שאנו כל כך נצרכים אליו? הוא מבקש חיבוק וקרבה אל ה', והוא שואל שאלות קשות בעמדו לפני ה' ואינו זז ממקומו עד שהוא נענה: "עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי" (חבקוק ב', א). חז"ל מספרים לנו על חוני המעגל שעג עוגה והצהיר שלא יזוז ממנה עד שלא ירדו גשמים, הוא למד את ההנהגה הזו מחבקוק הנביא.
שאלותיו של חבקוק הן שאלות גדולות המצטרפות לשאלות הגדולות של נביאי האמת והצדק - לאברהם ששאל: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", למשה ששאל על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, לירמיה ששאל: "מדוע דרך רשעים צלחה?", ועוד. חבקוק שואל אם כן, איך תתכן מציאות שבה השעה משחקת לרשע? וכך לשונו: "עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע, אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ? לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא? עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט, כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל" (חבקוק א', ב-ד). לאחר מכן מתייחס הנביא לגדולתה של בבל ולמלכה נבוכדנצאר הרשע שהשעה משחקת להם: "אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא... וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס וְרֹזְנִים מִשְׂחָק לוֹ הוּא לְכָל מִבְצָר יִשְׂחָק וַיִּצְבֹּר עָפָר וַיִּלְכְּדָהּ" (שם, ז-י). לבסוף, הנביא פונה לקב"ה ושואלו מדוע הוא שותק אל מול הרע שבעולם: "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע" (שם, יג) - ביטוי בו אנו משתמשים ביום הכיפורים - "וְהַבִּיט אֶל עָמָל (רשע) לֹא תוּכָל, לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים, תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ?" (שם). ויתירה על כך, הוא שואל את הקב"ה - מדוע העולם שלך מלא ביחסי כוחות בהם שולטים הרשעים, והצדיקים מופקרים כדגי הים: "וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם כְּרֶמֶשׂ לֹא מֹשֵׁל בּוֹ". אמרו חכמים בתלמוד (עבודה זרה ג:): "אדם כדגי הים - מה דגים שבים כל הגדול מחברו בולע את חברו, אף בבני אדם כן - כל הגדול מחברו בולע את חברו". ומכאן הגיעו חכמים למסקנה: "אלמלא מוראה של מלכות - איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג', ב).
האם הנביא קיבל תשובה לשאלותיו? על כך - בפרק הבא.