הפרשיות שבפרשת נשא רודפות זו את זו. הנזיר ראה מציאות שבורה שמאיימת על שלום נפשו; בעל שמקנא לאשתו ואישה סוטה שנפשה חצויה בשקר ותרמית. מראה זה פער שבר בנפשו ועל כן הוא מחליט להזיר את עצמו מהחיים הטבעיים. הוא קורא תיגר על היין שמשמח לבב אנוש. ובאופן כללי הוא מכריז מלחמה בין נטיות גופו הארציות לנטיות נשמתו הרוחניות.
היהדות אינה רואה דואליות בין הגוף לנשמה בצורה המצריכה נזירות עולמית. אדרבה, האתגר בעיני היהדות הוא לקרוא לשלום ביניהם. לכך גם הנזיר צריך תיקון מאשר חטא על נפשו שמיעטה וציערה. עליו מוטלת האחריות לעשות שלום בין גופו לנפשו. הנזירות לכשעצמה איננה מטרה, היא משמשת רק כתחנת מעבר לקראת המטרה הנעלית, השלום.
התיקון האמִתי לאישה הסוטה, לבעל המקנא ולנזיר המסתגף הוא השלום. לכך באה ברכת כוהנים וחותמת את כולם בחותמת של שלום; "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיַשֵּׂם לְךָ שָׁלוֹם" (כו). שלום בין אישה לבעלה, בין גוף לנשמה ובין הנכסים והקניינים הגשמיים לנכסי הרוח והנשמה.
המעגל נסגר. שם ה' שנמחה על המים המאררים כדי לעשות שלום בין אישה לבעלה, חוזר ומאיר אלינו בסוף הפרק בברכת הכוהנים, "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (כז). ושמו של ה' הוא שלום.