דרכו של אדם היא שכל הצלחה שהוא חווה בחיים, הוא מנכס לעצמו. את כל הכשלונות שלו, הוא מייחס לזולתו. יתרה מכך, יש אנשים שאפילו מתכבדים בקלון חברם. היכן שהחבר נכשל, הוא משתדל להיות בקרבת מקום ו"להציל את המצב", כדי שכולם ייחסו את ההצלחה לו.
בפרשה שלנו יש שני אחים – משה ואהרון, ששמחים זה בזה, מתחילת דרכם, ומשה נזהר בכבודו של אהרון, ולא מתכבד בקלונו.
במה דברים אמורים? אחרי שנבנה המשכן, אחרי שבעת ימי המילואים, הגיע היום השמיני. אהרון נכנס לעבוד ככהן גדול והוא עושה את כל המלאכות כולן. אבל שכינה לא יורדת. כמו שאומרת התורה: "וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעולה והשלמים... ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את העם (ורק אז) - וירא כבוד ה' אל- כל העם". מה היה שם?
אומר רש"י : כיוון שראה אהרון שקרבו כל הקורבנות, ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר : "יודע אני שכעס הקב"ה עליי על מעשה העגל, ובשבילי לא ירדה השכינה לישראל". הוא פונה למשה ואומר לו: "משה אחי, ככה עשית לי שנכנסתי ונתביישתי?" מיד נכנס משה עימו וביקשו רחמים וירדה שכינה לישראל.
השכינה ירדה בזכות משה. ממשיך רש"י ואומר כי עם ישראל גם כן הביעו אכזבה אחרי כל המעשים שהם עשו, ולא ירדה השכינה. אומר להם משה: "זה הדבר אשר ציווה השם תעשו, וירא אליכם כבוד השם". כלומר, "אהרון אחי, כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קורבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, ותדעו שהקב"ה בחר בו באהרון.
משה יכול היה להראות את כוחו וגבורתו: תראו אהרון נכנס, לא יורדת שכינה. וכשאני נכנס, אני מוריד שכינה. אבל משה לא מתכבד בקלונו של אהרון. בזכות מי השכינה יורדת? במי בחר השם? באהרון אחי. מתחילת דרכם של אהרון ומשה הם מתקנים את מידת הקנאה. אהרון רואה שאחיו הקטן מתמנה לאדון הנביאים והוא שמח על כך בליבו, הוא שמח שאחיו עלה לגדולה. אפילו שאולי זה יקטין מהמידה שלו כאח בכור. ומשה שמח בהצלחתו של אהרון, בזה שהקב"ה בחר את אהרון – כך מתחילת דרכם ועד סוף דרכם, אחים, אהובים, נעימים זה לזה, שמחים זה בזה.