פרק ק"מ: יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך

מזמור ק"מ מסיים בתקוות הצדיק הנרדף: "יָדַעְתִּי כִּי יַעֲשֶׂה ה' דִּין עָנִי מִשְׁפַּט אֶבְיֹנִים, אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ" (תהילים ק"מ, יג-יד). בכל הפרק הצדיק מתואר כנרדף ומבקש מה' שיצילנו. מי שהוא נרדף – בהכרח מסגל לעצמו דרכי תחבולה וערמה המסייעים בידו להינצל מיד אויביו ולשרוד. אלא שיש סכנה רבה בקניית הערמה – שכן אפשר בנקל להשתמש בה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון ולאבד את היושר, וכך הנפש יכולה לקנות בעזרת מידת הערמה את מידת השקר. לכך, הרפואה תהיה באמת ש"יעשה ה' דין עני משפט אביונים" (שם, יג), ואז: "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך" – הצדיקים יעזבו את דרכי הערמה ויאחזו רק בהודאה ובתפילה, הם ישובו להיות ישרים את פני ה'.


חכמים במשנה (ברכות ה, א) אמרו ש"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת (פרק זמן מסוים) ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום", ובתלמוד (ברכות לב:) הוסיף רבי יהושע בן לוי ואמר ש"המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו". את השעה שהיו שוהים לפני התפילה למדו בגמרא מהפסוק: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה" (שם פ"ד, ה), ואת השעה שהיו שוהים לאחר התפילה למדו מפרקנו: "אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ" (שם ק"מ, יד). שני הפסוקים הללו באמת מלמדים בפשט דבריהם את מה שהגמרא לומדת מהם, שהרי בפסוק הראשון הישיבה קודמת להודאה: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ" ורק אז "עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה", ובפסוק השני ההודאה קודמת לישיבה: "אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ" ולאחר מכן "יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיך".


יש משמעות חשובה לשעה שלפני התפילה ולשעה שאחרי התפילה. השעה שאחרי התפילה יש בה חשיבות כדי להבין מהי מהותה של תפילה. לפעמים אדם חושב שהתפילה מצטמצמת לשלוש פעמים ביום, לזמן של עת צרה, או לזמן שיש לנפש השתפכות. אבל באמת, תפילה אמיתית היא בבחינת מה שאמר רבי יוחנן בתלמוד (ברכות כא.): "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו". הפעולה של התפילה – ההתרוממות, ההתקדשות של הנפש צריכה ללוות את האדם בכל ארחות חייו, גם בשבתו בביתו, גם בלכתו בשוק – כל חייו צריכים להיות קדושים ומרוממים מתוך דבקות בה'. זו שאיפה שאדם צריך להיות דבק בה – לרומם את כל מצב החיים שלו לרמת התפילה. לשם כך משמשת הישיבה שעה אחרי התפילה – לקשר את אותה התרוממות הרוח שהיתה לו בשעת התפילה עם החיים שהוא הולך לפגוש. שכאשר הוא יצא אל השוק התפילה תמשיך להתנגן בליבו. משהו כעין זה כתבתי פעם בנעוריי: "כאשר החילותי להתפלל בשפתיי, הייתי מבקש שיתמלאו משאלותיי. ביום בו נכנסתי בסוד התפילה, היתה בקשתי שיהיו חיי – תפילתי". איני זוכר אם דברים אלה הם מקוריים משלי או שלקחתים מזולתי, אך בין כך ובין כך – משאלת לב יש כאן: שיהיו חיי - תפילתי. שהחיים שלנו יראו כמו הזמן שבו אנו עומדים בתפילה לנוכח פני ה'.