פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּ יָהּ" (שם, ט). מי אלו החסידים? האם אלו כל ישראל? האם אלו המיוחדים שבישראל? או אולי המיוחדים שבבני אדם? כל הפרשנויות אפשריות. את החסידים ששרים בפרקנו פגשנו כבר בסוף הפרק הקודם: "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ, הַלְלוּ יָהּ" (שם קמ"ח, יד), וכעת הם ממשיכים להלל: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (שם קמ"ט, א). החסידים אינם מסתפקים בשירים הכתובים והם מבקשים לשיר שיר חדש, מפני ששבחיו של אלוהים מתחדשים לפי פעולותיו – והחסידים רואים יותר ויותר פעולות טובות של אלוהים הנעשות עם בריותיו.


המזמור מצייר לנו את החסידים בצורה מעניינת: "יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם, רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" (שם, ה-ו) – מצד אחד הם מתוארים כשוכבים בשלוה ומצד שני כבעלי חרב שלופה בידם. הבה נראה מה הם עושים בחרבם: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחֹת בַּלאֻמִּים, לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל, לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו" (שם, ז-ט). לכאורה, משפט הצדק הוא הדבר הראוי לחסיד, אך מה לחסיד ולחרב? חכמים בגמרא הרגישו בכך וריככו לנו את התמונה בכך שאמרו לנו שחרבו של החסיד היא משל להשגות נכונות בדבר האמת המוחלטת של מציאות אלוהים. וכך אומרת הגמרא (ברכות ה): "אמר רבי יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מיטתו, כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו [חרב החדה משני צידיה], שנאמר: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. מאי משמע [מנין לנו שמדובר בפסוק על קריאת שמע]? אמר מר זוטרא ואמרי רב אשי: דכתיב [נאמר בתחילת אותו פסוק]: יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם". מה יש בה בקריאת שמע שמפני כך נחשב לאדם כאילו הוא אוחז בשתי פיות? מסביר לנו הרב קוק: האדם מורכב מצד של חומר וצד של צורה – הנשמה, השכל. כל עוד הרוח אוחזת בו – האדם מוגן ואף דבר שלילי ורע לא יוכל לגבור עליו. כל הרעות באות על האדם מפני הצד החומרי שבו. בזמן שבו האדם הולך לישון, ישנה סכנה: הכח השכלי שלו נשמר בתוכו – אך הכח החומרי מקבל ביטוי גדול יותר, הגוף מקבל את המשמעות היותר חזקה בזמן השינה (ובלשון המקובלים יש רוח טומאה השורה על האדם בזמן שנתו ועליו לנטול את ידיו כשיעור משנתו). לכך, האדם צריך שמירה לכח החומרי בזמן שהוא עוזב את הכח השכלי ונותן לגוף "להשתלט", וזאת הוא משיג על ידי קריאת שמע - על ידי הצהרת האמונה באחדות הבורא המאפשרת לתת לכח החומרי רושם של קדושה. בעשותו כן, לא יוכל החומר הרע להתגבר על האדם בזמן השינה. נמצאנו למדים, אם כן, כי החסיד תופס את החרב לא כדי לענות ולצער מישהו אחר אלא כדי לחדד את הבנתו ואת תפיסתו האמונית.