פרק קל"ח: יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך

במזמור קל"ח – ההודאה האישית של דוד הופכת להיות ההודאה של מלכי ארץ: "יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ" (תהילים קל"ח, ד). פסוק זה נדרש בתלמוד בדרשה ממנה ניתן ללמוד תובנות חינוכיות חשובות. הגמרא (קידושין לא.) מספרת שעולא רבה דרש את הפסוק שלנו על פתח בית הנשיא, וכך הוא אמר בדרשתו: "מהו שכתוב "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך"? 'מאמר פיך' לא נאמר, אלא: 'אמרי פיך' - בשעה שאמר הקב"ה (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" - אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר (שמות כ, יא) "כבד את אביך ואת אמך" חזרו והודו למאמרות הראשונות". הגמרא ממשיכה ומספרת שרבא דרש את אותו ענין מפסוק אחר: ""ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך" (תהלים קי"ט, קס) - 'ראש דברך' ולא 'סוף דברך'? אלא, מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת".


מלימוד הדרשה הזו עולה השאלה: מדוע רבה דרש את דרשתו דווקא על פתח בית הנשיא? כנראה שהוא בא ללמד את אנשי השררה לנהוג כאלוהים ולא לדרוש בכבוד עצמם לבד, אלא לדאוג לכבודם של נתיניהם. כל מה שדרש אלוהים בכבודו הוא בשביל שהאדם יזכה להכיר אותו ובכדי שהחברה תהיה הוגנת ומוסרית.


עוד ניתן ללמוד מדרשה זו שכאשר אתה בא לחנך תלמידים, עליך לדעת לברור את ההסברה החינוכית שלך. ישנו סיפור נפלא שמספר מאיר עוזיאל על סבו – מרן הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה ה"ראשון לציון" הראשון של מדינת ישראל. וכך הוא מספר: "באחת הארוחות, רציתי לומר משהו לאמא שלי אבל היא לא הקשיבה. הסרתי את הכיפה מעל הראש והרבצתי לה. ואז, שמעתי מראש השולחן: "אל תכה את אמך!" סבא שלי רעם. אלו היו המילים המדוייקות. "אמך", ולא: "אמא שלך" או "אמאש'ך". נבעתתי. מיד התנהגתי כראוי. אני לא שוכח את זה, ואני לא שוכח שמיד הבנתי הכל – גם מה שלא נאמר. הבנתי שהוא לא גוער בי על שהסרתי את הכיפה, הבנתי שהוא לא כועס כי פגעתי בכבוד הכיפה בכך שהשתמשתי בה כדי להכות את אימי. לא זה מה שחשוב. הבנתי שהדבר החשוב הוא שאתנהג כראוי לאמא, שאבין שיש ערכים בסיסיים בעולם שיש לכבד. את כל המורכבות והחכמה הזו הבנתי באותה שנייה בה השתתקתי והחזרתי את הכיפה לראש. זו הפעם היחידה שגער בי, וחוץ מזה שפע רק חיוכים ומתיקויות, אור ולובן". הרב עוזיאל לא גוער בנכדו על "אנוכי ה'" ועל "לא יהיה", הוא לא גוער בו על הסרת הכיפה, אלא הוא גוער בו על "כבד את אביך ואת אמך" – כי יש מוסר בסיסי שהוא הפתיח לכל תורה, לכל מידה ולכל רוח. ההסברה החינוכית אינה כשירה אם היא כולה דתית. ההסברה צריכה להיות אישיותית, ערכית, למען התלמיד ולא למען המורה, הדת או עניינים צדדיים. רק אז רישומה יהיה ניכר באמת על הנפש. את התובנה הזו ניתן לדייק גם מלשון הזהב של הרמב"ם שכתב (הלכות דעות פרק ו' הלכה ז'): "הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה - מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים: שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז)". הרמב"ם לא אומר "להודיעו שהוא חוטא לאלוהים", אלא "שהוא חוטא על עצמו". לא הסברה דתית של פגיעה בחוקי הדת יש כאן, אלא בהסברה אישיותית נשמתית – המראה לאדם כיצד במעשיו הוא חוטא לתוכן חייו הפנימיים, חוטא לאישיותו. רק כך אנו יכולים להיות בטוחים ש"ראש דברך אמת", כאשר המטרה היא שהאדם יקנה את עצמיותו ואישיותו – אז אפשר גם לדבר בשפה "דתית", אך כאשר השפה הדתית לוקחת בלעדיות, הופכת למעין מסיונרית ואינה לוקחת בחשבון את כל האישיות של האדם – הרי שאי אפשר להודות ש"ראש דברך אמת", אי אפשר שהחניך יודה לאמרי פיו של המחנך.