מזמור קל"ז מחזיר אותי לעת היותי ילד עוד לפני בר-מצווה, כאשר סבי – חכם גורג'י יאיר – הגיע לגור עמנו בתקופת מלחמת המפרץ. בכל לילה, באמצע הלילה, היינו שומעים את סבא בוכה ומקונן בקול גדול, במנגינת תשעה באב, את פסוקי המזמור שלפנינו: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (תהילים קל"ז, א) הנאמר כחלק מ"תיקון חצות". זוכר אני איך שקמתי בבהלה בלילות הראשונים ולא הבנתי מה קרה לסבא, עד שהתרגלתי לכך ולאט לאט סבא היה מושיב אותי על ידו ומקונן כדרכו באיטיות. כך עשה כל ימיו. במנגינה זו שהיה משתמש סבי זצ"ל אפשר היה להריח את נבוכדנצאר ואת חייליו השובים והמתעללים בגולים, המבקשים מהם לשיר שירי שמחה בעת צרתם. מזמור זה מתאר את הנחיתה האדירה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא של עם ישראל הגולה מארצו. פתיחת המזמור סובבת סביב הבכי: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ" (שם) – הנהרות מושכים מים, יש להם "דמעות" כעיניהם של הגולים. "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (שם, ב) – גם הערבות הן בוכיות, הכל מלא בבכי. סבי היה בוכה בכל לילה כאילו עתה נחרב בית המקדש וגלינו מארצנו. וכגודל הבכי, כך גדולה היתה שמחתו כאשר זכה לשוב לירושלים. הרגשנו כאילו סבא יצא לגלות של אלפיים שנה בבבל ושב ממנה לירושלים.
הפסוק הראשון של המזמור, כאמור, מתאר את בכי הגולים על נהרות בבל. "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (שם, א) - כאשר יושבים על יד נהרות, בדרך כלל מרגישים אווירה פסטורלית ורגועה. והנה הגולים בוכים דווקא על נהרות בבל, מדוע דווקא שם הם בכו? משום שבכל הדרך לא היה להם פנאי לבכות, לא היתה להם הפניות לעכל את מה שקרה. על נהרות בבל יש שקט ושלווה, והם שמזמינים את הבכי הגדול.
"עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (שם, ב) – ישנם שני פירושים עיקריים לפסוק זה. את הפירוש הראשון מביא רבינו המאירי שאומר ש"תלינו" כאן פירושו: כיוונו, הכנו את מיתרי הכינורות כדי שנוכל לנגן, ועשינו זאת ליד עצי ערבה. רוב ככל המפרשים אומרים שתליית הכינורות על עצי ערבה היה מתוך התחמקות מלנגן בהם. אפשר שעל יד הערבות נזכרו הגולים בשמחת בית השואבה שבה היו מקיפים את המזבח בערבה, קושרים ערבות על המזבח, והנה עתה משחרב המקדש שמחתם נגוזה, ולכן הם תלו והטמינו את כליהם בסבכי הערבות.
על אף כל אווירת הנהי העולה מקריאת הפרק, ישנו מדרש (פסיקתא רבתי איש שלום, לא) המתאר לנו כיצד אחרי הבכי הגדול – הגאון הלאומי הזדקף. לא עוד בכי חרישי, אלא פעולה ושבועה לעתיד: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן (ישעיהו מ"ט, יד) - בשעה שבא נבוכדנצר ושרף את בית המקדש והגלה את ישראל ... אמר להם נבוכדנצר: מה אתם יושבים ובוכים? והוא קורא לשבטו של לוי ואמר להם... אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים בבית המקדש שלכם לפני אלוהיכם! הסתכלו אלו באלו, אמרו: לא דיינו שהחרבנו את בית המקדש בעוונותינו, אלא עכשיו אנו עומדים להקיש בכינורותנו לפני הננס הזה?! מיד עמדו כולם ונטלו עצה, ותלו כינורותיהם בערבות שהיו שם ושלטו בנפשותם ונתנו אליוני (בהונות) ידיהם לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותם". הלויים הפכו להיות בעלי מומים, ולא יכלו לנגן בלי האגודל שקצצו בפיהם. שם הם נשבעו ואמרו: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהילים קל"ז, ו). הם אמרו לא לנגינה בימין מעתה ולא לשירה בפה, דממה אחת גדולה. במדרש אחר מצאנו שהקב"ה הוא שנשבע: "אם אשכחך ירושלים" וכו' כאשר הוא ראה את מסירות נפשם של הלויים.
סבי הוריש לנו את מסורת בבל על כל גווניה – מסורת של הלכה, קבלה, פיוט ועוד. אחר פטירתו, בעודי נער, התחלתי ללמד בכל מיני מוסדות ונתבקשתי ללמד גם פיוטים. לפעמים, הפיוט הבבלי השורשי היה כל כך רחוק מההווי הישראלי הרגיל, והרגשתי כאילו אני מגיש להם מנגינה שלא שייכת להם, אלא מנגינה של בבל הרחוקה. ביומני, מצאתי שכתבתי את השורות הבאות (בגיל 22 בערך): "אני שר שיר ציון נוסח בגדאד, כי שיר ציון – שם, בבגדאד, נשר אל חידקל מענפי ערבה. ומאז, בכל ערב, כשציפורי זמר נחבאות בין עפאי תמר, הערבות בוכיות אל חידקל. מתכופפות ומתמסרות, והוא – ברוגע מימיו מנסר בהם כקשת בכינור, והמיית מימיו כהמיית שיר ציון באה תוך הרוח של עדיני הלב וקשובי הרז. והקנים שעל שפת חידקל שמעו קול ערבותיו ושתו דמעות מימיו. וכשרצה הקנה לקונן עקירתו משורשו, היה מנגן שיר ציון בגדאד, שיר של עקורים. מחלחלים היו המים אל הבורות שבחצרות הבתים, והיה זקני, נוחו עדן, שותה ומרווה געגועיו מימי בורות בבל, שולה את המייתם, מצרף ניגון לניגון ומצרף ניצוץ לניצוץ, עד שגילה את המזמור ששר דוד המלך. משמצאו – החביאו, ושר אותו בלחישה בלילה אחר חצות. וביום עלותו מעמק בבל, הוציאו עמו מבגדאד והביאו עמו לירושלים, ובה קרא את שם בנו הנולד לו כשם מלכה – דוד, ותקוותו היתה שיניחו לו שירו ובנו את שיבתו, וינחמוהו מצרימת קול הערבות הבוכיות שנדדו שנתו והטרידו את מנוחתו. ונקטף בנו דוד החייל בדמי ימיו, ובאתי אני אחריו ושרתי שירי ציון בגדאד - ונחה דעת הזקן. כי שיריו – יין המשומר בענביו - נשמעו בפי למתוק, וינחם בי במעט על הרעה אשר מצאתו ועל תלאות הדרך. וכשאשיר לכם שיר ציון, תקראוהו: "שיר עיראקי", "ערבי" או "מזרחי". האם ערלה אוזניכם? עדיין ליבתכם אמולה? ואם מרוב המולה ותעמולה כבדה אזניכם משמוע ועיניכם מראות ולבכם מהבין, כתרו לי מעט רגע – ואשיב רוח בחלילי, הוא הקנה שחלחלו לתוכו מי חידקל, ואשמיעכם יגון זקניי ודודיי, וקול נהיית אבי זקני וזמרת קול שושלתנו למעלה בקודש, עד שתשמעו קול יללת הגולים מרחוק והסכמתם בשבועה לשתוק על אדמת נכר, וחריקת בהונותיהם תוך שיניהם, וטפטוף הדם מידיהם ותליית כינורותיהם המוכתמים וניגון היגון האחרון שלפני השתיקה הגדולה לאלפיים שנה".
コメント