פרק קל"ו: הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו

מזמור קל"ו הוא המכונה בתלמוד "הלל הגדול". יש שאומרים שהוא בפני עצמו הלל הגדול, ויש שמוסיפים לו את הפרקים שלפניו. כך או כך, גדלות יש כאן. וכך אומר התלמוד (פסחים קי"ח): "ולמה נקרא שמו הלל הגדול? אמר רבי יוחנן: מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה". הלל זה נקרא "הלל הגדול" על שם זה שאליו מופנה ההלל – אלוהים הוא הגדול היושב ברומו של עולם ודואג לבריה הקטנה ביותר. אם נתבונן היטב, נבחין כי המזמור פותח ועוסק בעליונים ובהדרגה יורד לתחתונים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים... הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים... לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ ... לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה... לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם... לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים... אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם... אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה..." (תהילים קל"ו, א-ט). משם עוברים לעולם הפוליטיקה וההיסטוריה: "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם... וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם... בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה... לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים..." (שם, י-יג), והרזולוציה הולכת וקטנה עד שמגיעים ל: "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (שם, כה). אלוהים דואג לכל בריותיו – הוא זן, מפרנס ומשגיח. זה ההלל לשמו, זו ההודאה הגדולה, אלוהים מתעניין בבריותיו ומשגיח עליהם, ועם כל זה שהוא נבדל – "הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם" (שם, כו) הוא אינו אדיש לבריאתו ולבריותיו.


ספר "הרוקח" אומר שבפסוק "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהילים קל"ו, א) יש שבע תיבות - כנגד שבע בריות אותן זן ומפרנס הקב"ה בחסדו בכל שבעת הימים: אדם, בהמה, חיה, עוף, דגים, שקצים ורמשים. לעומתו, התלמוד (פסקים קי"ח.) מתמקד באדם: "ר' יהושע בן לוי הני עשרים וששה "הודו" - כנגד מי? כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו". עשרים וששה דורות יש מאז בריאת האדם ועד מתן תורה, עשרים וששה דורות בהם אמנם היה מוסר פשוט (דרך ארץ) בעולם - אך לא היה את המוסר המוחלט, דבר ה' לא ירד לארץ עדיין. על כן, היתה מחשבה שאולי הבריות לא ראויים לחסדו של ה'.


דבר מעניין הוא ששם החסד של ה' - שם הוי"ה - עולה בגימטריה 26. הבה נסקור את אותם 26 דורות שהיו קודם מתן תורה ומכוונים כנגד שם הוי"ה (יו"ד, ה"א, וא"ו, ה"א): כנגד האות י': אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך ונח. כנגד האות ה' הראשונה: שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג. על פלג נאמר שבימיו "נפלגה הארץ". המקובלים מבארים שבדורו נפלג שם הוי"ה, יש איזשהו ניתוק בין י"ה – אלוהי השמים, לבין "וה" – אלוהי הארץ. כעת נדלג לחמשת הדורות האחרונים שהם כנגד האות ה' השניה: רעו, שרוג, נחור, תרח ואברהם. לאברהם קראו בתחילה אברם – ולאחר מכן נוספה האות ה"א לשמו אברהם מפני שהוא חיבר את "וה" עם "יה" – הוא קרא בשם ה' המלא וחיבר בין אלוהי השמים והארץ. לבסוף, כנגד האות ו': יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה מקבל התורה.


אומר התלמוד בהמשך: "אמר רב חסדא מאי דכתיב (תהלים קלו, א) הודו לה' כי טוב? הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו - עשיר בשורו, ואת עני בשיו, יתום בביצתו, אלמנה בתרנגולתה". אלוהים גובה מהאדם את חובו – אך הוא לא גובה ממנו למעשה אלא את מה שהעניק לו מלכתחילה. יוצא שהוא לא פוגע בנפשו של האדם אלא רק מונע ממנו את ההטבה שנתן לו קודם לכן. זהו חסד גדול, שהרי למרות שמדובר בייסורים הבאים על האדם שלא מרצונו (כל אחד לפי מעלתו) – בכל אופן הדבר מכפר לאדם על מעשיו. מכאן אולי המנהג הרווח לומר "כפרת עוונות" על כל צרה שלא תבוא, שגם אם לא התכוונתי ולא הזמנתי את הייסורים לשם כוונה – עכשיו שהם באו, ייחשב לי הדבר ככפרת עוונות. וזה "כי לעולם חסדו" – החסד מתגלה אצל אלוהים בשני מישורים: גם בעצם הנתינה – שנתן לי מתנה, וגם בעצם הלקיחה – שלקח ממני את רכושי אך לא את נפשי. ללמדנו שגם במידת הדין הקב"ה משלב את מידת החסד והרחמים.