פרק קל"א: לא גבה ליבי

במזמור קל"א, מתאר לנו דוד את ענוותו ואת שלוותו. אני מציע לקרוא את הפרק על פי פרשנותו של פלבר מלצר: דוד נמצא כאן אחרי סערה שבה היה נחרץ מאוד בדברו לה'. לאחר ששככה הסערה והוא שב לשלוותו, הוא מעיד על עצמו ואומר: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד: ה', לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי. אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי, כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" (תהילים קל"א, א-ב). דוד מצהיר: דע לך אלוהים שבזמן הסערה הייתי בענווה, וכל ענווה מולידה אחריה שלווה נפשית מלאה. ואני שויתי, ישרתי את נפשי כתינוק שבוכה ונסער כולו וברגע קט הוא מקים סערה לדממה ומשתתק כאשר הוא מתחיל לינוק.


בפרק זה מופיעים ביטויי ענווה רבים. פעם אחת, הזדמן לי לקרוא דרשה של הרב חיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי) שבה הוא כותב שענווה בגימטריה עולה לחשבון 131 – כמספר פרקנו. באותו זמן הייתי על מטוס, והשגחתי שגם המילים "אל-על" הן בגימטריה 131. ואולי אפשר לומר שהגימטריה הזו מלמדת אותנו שמי שיש לו ענווה באמת, זוכה להגיע אל-על, שהרי הקב"ה שוכן את דכא – שוכן אצל הענוותנים.


במדרש "שוחר טוב" מבואר פרקנו על דרך אירועים היסטוריים שקרו את דוד: "לא גבה ליבי – בשעה שמשחני שמואל למלך" – באותה שעה היו אחיו של דוד מבזים אותו, "לא ספרו אותו", ודוד מעיד על עצמו שכאשר שמואל משחו למלך לעיניהם – אפילו בתוכו פנימה ליבו לא גבה. "ולא רמו עיני – בשעה שהרגתי את גלית" - כשהצליח במלחמה ויצא טבעו בעולם והיו הנשים שרות "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", דוד לא ייחס את הנצחון לעצמו אלא לקב"ה: "ה' אשר הציל אותי מיד הארי" (שמואל א י"ז). "ולא הלכתי בגדולות – בשעה שהחזירוני למלכות" – דוד מלך תחילה בחברון לפני שמלך על כל ישראל, הוא התחיל ב"קטן", ורק לאחר שבע שנים הציע לכל ישראל לקבל את מלכותו עליהם. "ובנפלאות ממני – בשעה שהעלתי את הארון" – דוד החזיר את הארון לעיר ציון והיה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה'. מיכל בת שאול, שהיתה רגילה לבית מלכות מצוחצח התפלאה איך המלך רוקד ליד אמהותיו ועבדיו כך , אך לא כך דוד – ריקד ופיזז לכבוד אלוהים. וכל זאת מתוך הענווה הפנימית שלו המבקשת את קרבת אלוהים.


הענווה והגאווה הן מידות פנימיות שאינן מתחילות מחיצוניותו של האדם אלא מפנימיותו. שתיהן אפשריות בשלוש מערכות של האדם: בינו ובין עצמו, בינו ובין זולתו, בינו ובין אלוהיו. הענווה מתחילה מן הפנים ורק לאחר מכן באה לידי ביטוי בחוץ. וכך אומר דוד בתחילה: "ה', לֹא גָבַהּ לִבִּי" (שם, א) – בינו לבין עצמו, "וְלֹא רָמוּ עֵינַי" – בינו ובין זולתו, "וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" – בינו ובין בוראו. על מידת הענווה אמרו חכמים דברים גדולים, ומפורסם הוא מאמרו של רבי פנחס בן יאיר המתאר כיצד הענווה מובילה את האדם למדרגות גבוהות עד כדי רוח הקודש ותחיית המתים, אלא שענווה אמיתית צריכה להיות לשם עצמה ולא לשם זכייה בנפלאות ובגדולות – כפי שמעיד דוד. "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" (שם, ב) – נפשו של דוד שקטה ובוטחת במקום שבו היא נמצאת ואינה תרה אחר הגאווה והכבוד, כגמול עלי אימו שעניינים אלו אינם שייכים לו.