בספרו האחרון "שלום לקנאים", מספר עמוס עוז שלפני שנים אחדות התארח עם רעייתו נילי בבית של חבר ותיק שהיה איש רוח גדול ודעותיו היו קרובות לרעיונות "ארץ ישראל השלימה". באותה שעה, נילי שרה וניגנה להם פסוק מפרקנו: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכ"ו, א) מספר עמוס עוז, שעיניו של המארח מלאו דמעות כאשר נילי שרה את הפסוק הנפלא הזה, ומעומק ליבו בקעו המילים: "צריך לבטל את "התקווה", ההמנון שלנו צריך להיות "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"!". "עניתי לו", מספר עמוס עוז: "בשום אופן לא. אם כבר להחליף את ההמנון הציוני – אולי ראוי לבחור בשיר האומר: "נס – לא קרה לנו. פך שמן – לא מצאנו. שהוא ניגוד מוחלט של "בשוב ה' את שיבת ציון"". כפי שאמרתי בפרק קי"ז, חושב אני שההכרעה במחלוקת הזאת היא לא כדעה זו ולא כדעה זו. ההמנון שלנו לא צריך להיות קטן ולא מקטין - לא רק "הגאולה שלנו", ולא "נס לא קרה לנו". ההמנון שלנו צריך להיות: "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם, הַלְלוּ יָהּ" (תהילים קי"ז, א-ב).
זהו שקר לומר ששיבת ציון היא איננה נס, עיננו הרואות מה עם ישראל עבר במאה וחמישים השנים האחרונות. עצם קיומה של מדינת ישראל הוא נס. על דבר זה יעידו העמים - הגויים מסתכלים על החברה בישראל ורואים בה נס. ברם, עמוס הוא יהודי טוב, ובתור שכזה – הוא לא יודע להבחין בנס, בבחינת: "אין בעל הנס מכיר בניסו". מדוע זה כך? מפני שישנה הנחה סמויה שנס הוא ענין אלוהי נטו, דבר פלא שהוא מעל הטבע, שרק אלוהים פועל בו. אך אין זה כך. נס יכול להיות גם בתוך הטבע עצמו, בשיתוף כוחות הטבע ומעשי האדם.
פרקנו אומר את הדברים מפורשות: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכ"ו, א) – אנו לא מסוגלים להכיר בנס שיבת ציון בכוחות עצמנו, אלא זקוקים לגורם חיצוני שיעורר אותנו לכך שלא מדובר בחלום: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" (שם, ב). רק לאחר מכן אנו מוכנים לקבל את המציאות הזאת: "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (שם, ג). הקב"ה הגדיל לעשות עמנו – אך השמחה הגיעה רק לאחר ששמענו זאת מהגויים. "שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" (שם, ד) – בנגב ישנו אפיק, נחל יבש מאוד המתמלא בפתאומיות. זה היה מצבו של עם ישראל בשנות הארבעים של המאה הקודמת, כאשר בתוך עשור עבר ממצב של יהודים העומדים צפופים ליד תאי גזים למצב של יהודים המקימים מדינה ונלחמים בחמישה צבאות להקמתה. איך אפשר לפרש זאת אם לא כנס? "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה - בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ, הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (שם, ה-ו) – פסוקים אלו ממחישים לנו כי כאמור, הנס אינו חייב להיות מעל הטבע, אלא אלוהים פועל עם בני האדם המפשילים ידיהם ויוצאים לעבודה. את המדינה הזו הקימו עמלי כפיים. עמוס עוז כותב שיש לו הרגשה לא נוחה בזה שקוראים לחברים שלנו "חמורו של משיח". אני שותף להרגשה הזאת – אך מכיוון אחר לגמרי; לא רק "הם" חמורו של משיח, אלא עם ישראל כולו הוא "חמורו של משיח", כל אחד מאתנו הוא ה"חומר" שנושא את המשיח, הקמנו את המדינה שיש בה חומר טוב, עליה צריכים אנחנו להלביש את הרוח הגדולה. עם ישראל הקים את המדינה בדמעה והוא זוכה ויזכה לקצור פירות ברינה. עלינו רק להקיץ מהחלום ולהביט אל המציאות נכוחה.
Komentar