פרק קכ"ג: עיננו אל ה' אלוהינו עד שיחננו

לאחר שהגיע לבית ה' במזמור קכ"ב, כעת פונה המשורר לשמים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תהילים קכ"ג, א). בדומה לכך עשה שלמה המלך כאשר חנך את בית המקדש הראשון: "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם" (מלכים א ח', לו).


אומר דוד: "הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲ‍דוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ" (תהילים קכ"ג, ב). אפשר לפרש את הפסוק כמדבר על התלות המוחלטת של העבדים לאדונם. העבד ניצב מול אדונו ובעיניו מחפש את המצב המנחם והמפוייס שלו. משפט דומה מאוד אנו אומרים בתפילת מוסף של ראש השנה, בסמוך לתקיעת השופר: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים, אם כעבדים. אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים, עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו, קדוש". רבנו יוסף חיים, ה"בן איש חי", אומר שאדם צריך כולו שירעד ויפחד בשעה שאומר "היום הרת עולם", שכן הקב"ה יכול להשיב לו: "אם אב אני – איה כבודי?! ואם אדונים אני – איה מוראי?!". סבי זכרו לברכה נהג להדגיש דברים אחרים שאמר ה"בן איש חי" על תפילה זו: באמרנו: "ואם כעבדים - עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו, קדוש", אנו מצהירים בפני הקב"ה בחוצפה מסויימת שלא נזוז ממקומנו עד שיחון אותנו. אך אנו עושים זאת בתבונה, שכן אם אנו בנים – האב ירחם עלינו, ואם עבדים אנו – הלא עבדים עבריים אנו, ועבד עברי tאף על פי שנמכר בגניבתו אסור לאדונו להתעמר בו (עד כדי כך שהגמרא אומרת: "כל הקונה עבד עברי – כקונה אדון לעצמו"). אם כך, אנו פונים לקב"ה ואומרים לו שינהג בנו על פי תורתו ויחון אותנו.


"חָנֵּנוּ ה' חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז, רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים" (שם, ג-ד). כבר קיבלנו את הבוז והבושה בכך שעזבנו את חוקיך, מעתה אנו שבים להיות העבדים והשפחות שלך. רבי אלעזר אזכרי כתב בפיוטו "ידיד נפש" – נפשי רוצה להדבק באלוהים, וכאשר היא תעשה כן, "אז תתחזק ותתרפא והיתה לך שפחת עולם". היום אנו שרים בשינוי ואומרים: "והיתה לה שמחת עולם", אולי מפני שקשה לנו לקרוא לנפש "שפחה". אפשר ושתי הגרסאות עולות למקום אחד – בזמן שהנפש שלנו תהיה שפחה רק של אלוהים, אז תהיה לה שמחת עולם אמיתית.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א