במזמור ק"כ היינו בצרה, במזמור קכ"א ביקשנו עזרה, ובמזמור קכ"ב אנו נמצאים בשמחה. פרק קכ"א היה מזמור הכנה לעלייה לרגל. שיר הדרך של עולה הרגל מלא בבקשה ותקווה שיבוא עזרו מאת ה', שרגליו לא תתמוטטנה, שהשמש והירח לא יפריעוהו בדרך, שהיציאה מן הבית תהיה בקלות וכן הביאה לירושלים. בפרקנו, העולה לרגל ניצב בכניסה לירושלים. השלב הבא הוא לשים את פניו אל המקדש שבמרכזה: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ" (תהילים קכ"ב, א).
מעיד על עצמו העולה לרגל: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" (שם, ב) – יש מפרשים שהעולה לרגל עומד בשערי העיר המום ונפעם מיופיה. ויש אומרים: העיר מלאה באוכלוסין, ולכן העולה עודנו עומד בשערי העיר כי אין מקום להתקדם. ועוד אפשר לפרש: העולה עומד בשער העיר ומצפה לאלו שיבואו אחריו. גם בימינו, כל מי שעלה לארץ עמד בשער וציפה לאלו שיבואו אחריו, לעולים החדשים. ועוד: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ" – במלחמה, בזכות: "בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" – השערים המצויינים בהלכה שעוסקים בהם בתורה.
"יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (שם, ג) – ירושלים מחברת את הלבבות, את שנים עשר שבטי יה לעם אחד: "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי יָהּ, עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'" (שם, ד). המילה "עדות" כאן היא מלשון: עדי, תכשיט. מהו התכשיט של ישראל וירושלים? אלו הם השבטים. ירושלים לא נתחלקה לשבטים אלא היא שייכת לכולם. היופי של עם ישראל הוא באחדותו אך לא באחידותו, רוצה לומר: בכך שיש בו ריבוי של זהויות שונות המהוות יחד עם אחד. דרשו חכמים: "אין ירושלים נבנית אלא בזכות השבטים, שנאמר: ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, וסמוך לו: ששם עלו שבטים". ואני הקטן מפרש: אין ירושלים נבנית אלא בזכות השבטיות שיש באחדות שבה, בזכות ההכלה ההדדית של קיום השבטים השונים. ירושלים רוצה שנהיה שונים - אך אוהבים. לשם כך יש לאהוב ולרדוף אחר השלום: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ, לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ" (שם, ו-ט).
ברוח הדברים הללו, כתב אביגדור המאירי בשנות העשרים שיר לירושלים, שהפך להמנון השני בחשיבותו לירושלים בדורנו (בצד שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב"). רובנו מכירים רק את הבית הראשון שלו, אך יש לו שני בתים נוספים. נביא כאן את הבית הראשון והשני:
מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים
אֶשְׁתַּחֲוֶה לָךְ אַפַּיִם.
מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים
שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם.
מֵאָה דּוֹרוֹת חָלַמְתִּי עָלַיִךְ
לִזְכּוֹת, לִרְאוֹת בְּאוֹר פָּנַיִךְ.
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם,
הָאִירִי פָּנַיִךְ לִבְנֵךְ!
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
מֵחָרְבוֹתַיִךְ אֶבְנֵךְ!
בְּלֵב בּוֹטֵחַ בָּאתִי הֲלוֹם
הָקִים אֶת הֲרִיסוֹתַיִךְ
אַךְ אֵיךְ אֶבְנֶה אֶת בֵּית מִקְדָּשֵׁךְ
אִם אֵין שָׁלוֹם בֵּין בָּנַיִךְ?
סְפָרַדִּים, אַשְׁכְּנַזִּים, תֵּימָנִים, פָלָשִׁים
אוּרְפָלִים וְגוּרְגִ'ים וַחֲרֵדִים וְחָפְשִׁים
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
לֹא זֹאת חָזִיתִי בַּחֲלוֹם!
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
בֵּין בָּנַיִךְ הַשְׁרִי נָא שָׁלוֹם!
מי שאוהב את ירושלים באמת – מהלך בה בשלום ושלוה. הוא רואה את השנוי בין שכונותיה והוא נמצא בשלוה פנימית. מזמור זה הוא שיר שלום לירושלים. מי שרוצה להעפיל לבית ה' ולקרוא בשם ה', חייב שיפעל לשלום ושלוה בירושלים ומתוך כך - בעולם כולו.
בספר הנפלא "כפליים לתושיה" שחיברו צאצאו של הגאון מוילנא (רבי יצחק אליהו לנדאו), מובא משל לאדם שבנה בניין גבוה מאוד, וביקש מאמן שיבוא להתקין מדרגות בבניין. האמן הביט בגובהו של הבית ונרתע. אמר לו בעל הבית: תתחיל מן הקומה הנמוכה ולאט לאט תעלה מעלה מעלה. הנמשל הוא: אנו שואפים להגיע לבית ה', אנו רוצים לזכות בשלום עולמי, ועוד. מי שרוצה לזכות בשלום כללי לא יכול להיות איש מלחמה פרטי. אלא, בתחילה אדם צריך להשכין שלום בתוך עצמו, שהמידות שלו יהיו בשלום זו לזו, לאחר מכן בקרב ביתו, אחר כך בקרב חבריו ואומתו, ולבסוף יוכל לבקש את השלום הכללי מאת הקב"ה. גם בפרקנו מופיע המדרג הזה: " יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ, לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ" (שם, ז-ט). בתחילה: יהי שלום בחילך – בכוחות נפשך, לאחר מכך – בארמנותיך – בביתך. לאחר מכן תצא ותהיה פעיל –למען אחי ורעי וכו'. ולבסוף תזכה – לשלום הכללי בבית ה' ובעולם כולו. כל אחד אומר: "ירושלים שלי". יבוא יום ונזכה שירושלים תהיה של אלוהים – שם אלוהים יצא מירושלים לכל העולם.