פרק קי"ט: מ"ה אהבתי תורתך

מזמור קי"ט הוא רב הכמות ורב האיכות. זהו שיר הלל ואהבה לתורה ולדרך ה'. דוד מבקש מה' שיצליחהו בתורה ובמידות, ושיוכל להתקרב להבין את רצונו של אלוהים. אין בפרק הזה שום בקשה על חיים גשמיים אלא רק על קרבת אלוהים. ראיה לדבר מצאנו בדברי חכמים על כך שרצו לקבוע בכל יום בתפילה מזמור שיש בו א"ב, ובסופו של דבר קבעו את "אשרי יושבי ביתך". ומדוע לא קבעו את פרקנו שהוא "תמניא אפין" – שיש בו שמונה פנים לכל אות, שמונה פסוקים לכל אות מהא"ב? על כך השיבו חכמים שבפרקנו אין בקשות על פרנסה ומזון, מה שאין כן ב"אשרי יושבי ביתך" בפסוק: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמ"ה, טז). כמו כן, פרק זה מכיל שמות רבים שניתנו לתורה. כך היא דרך האוהבים – לקרוא זה לזה בשמות חיבה רבים.


בימינו אנו מכירים את הפרק מבתי העלמין – כאשר קוראים פסוקים מתוך הפרק בהתאם לאותיות שם המנוח או המנוחה, ויש המוסיפים אותיות "נשמה" – לומר שנשמת המנוח דבוקה בבוראה. בעבר, פרק זה היה אהוב מאוד בקהילות ישראל גם בחיי היום-יום. כך למשל היה מנהג ספרדי לקרוא הפרק בתפילת מנחה של שבת, וכן היו קהילות שהיו קוראות אותו בכל יום יחד עם התלמידים קודם תפילת מנחה. הרב חיד"א כותב בספרו "עבודת הקודש" שכל אדם צריך לקרוא בכל שבוע את מזמור קי"ט, כאשר יש לחלק אותו בחלוקה מיוחדת – בצירוף עם מזמורי "שיר המעלות" שאחריו. כך למשל: ביום ראשון קוראים את פסוקי האותיות: א, ב, ג, ואת מזמורי ק"כ, קכ"א, קכ"ד. ביום שני קוראים את אותיות ב, ד, ה, וכו' (כאשר כל אות במזמור עומדת בפני עצמה ואפשר להתחיל בה, מלבד האות ו' המסמלת חיבור).


רש"ר הירש כתב על מזמור קי"ט: "יומנו של צעיר, גבר עברי, השואף להכרה נכונה ושלמות מוסרית". בקראי את דבריו נזרקתי אחורה אל ימי בחרותי. בן חמש עשרה שנים הייתי כשנכנסתי בשערי ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, שם זכיתי להסתופף תחת צילו של מרן ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל. בראש כל הספרים שלי מאותם השנים, כתבתי: "מָ"ה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי" (תהילים קי"ט, צז). כאשר כיוונתי בראשי התיבות למילים "מרכז הרב", כרוצה לומר: ישיבת "מרכז הרב" - אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי. זאת אהבת הצעיר שהיתה בי.


נתמקד אם כך, בפסוקי האות מ' שבפרקנו. בפסוק "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי" (שם), המשורר מצהיר שהתורה מקיפה את כל חייו, את כל חלקי סדר יומו. גם ה"שיחה", שיחת הילדים שהיא דברי חידודים, גם היא גדושה בדברי תורה. וכפי שרֵבּ אברוֹם היה קורא לזה: "פטפוטין דאורייתא".


הפסוק הבא מדבר על התמריץ לדבקות הזו בתורה: "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי" (שם, צח). אפשר לפרש שהתורה מחכימה את האדם, ועל ידי כך הוא מנצח את אויביו. ואפשר גם לפרש את ההפך: אויביו של האדם מחכימים אותו ומנחים אותו כיצד להיות דבק בתורה. דווקא מתוך ההתמדה והדבקות של האויבים במטרתם הנלוזה להרע לו – הוא למד כיצד עליו להתמיד ולדבוק בתורה. אפשר גם לומר שעצם מציאותם של אויבים גורמת לאדם שידקדק במעשיו וינצל מביקורתם. מעשה שהיה בשד"ר (שלוחא דרבנן, שליח חכמים) שהלך לאסוף כספים מיהודי חוצה לארץ. באחת הקהילות אליהן הגיע השד"ר, הוא ניגש לביתו של עשיר אחד והלה סרב לתת לו דבר. למחרת, חזר השד"ר והתפקד על דלתו של העשיר. כך עשה השד"ר דבר יום ביומו, ובפעם השביעית שהגיע אל העשיר, שאלו העשיר: "אתה נראה כאדם חכם, האם לא למדת מן הפעמים הקודמות והבנת שלא אתרום לך?" ענה לו השד"ר: "אני למדתי מיצר הרע: מה יצר הרע בא בכל יום מחדש ואינו מתייאש, אף אני כן". שמע זאת העשיר, ואמר: "לחכם כמותך מגיע שאתרום" – ונתן לו. וכן סיפרו על אחד מחכמי החסידות שהיה מדבר עם יצר הרע. בבוקר חורפי אחד הגיע אליו יצר הרע ואמר לו: "איך תלך לבית המדרש? כל הדרכים מלאות רפש ובוץ, הגשמים רבים וחבל שתצטנן. מוטב שתשאר בבית". שאל אותו החסיד בחזרה: "ואתה, איך הגעת אלי לבית? לא נתקלת בכל הקשיים הללו שציינת?". על כך נאמר: "מֵאֹיְבַי - תְּחַכְּמֵנִי".


ממשיך המשורר ואומר: "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִֿי" (שם, צט). פסוק זה מדבר על החידוש. תלמיד חכמים צריך לבנות את עצמו גם ממקום חדש, ולכן - על אף שאת עיקר תורתו עליו ללמוד מרב אחד, עליו ללמוד ולשמש כמה וכמה רבנים על מנת שתורתו לא תהיה מונוטונית אלא רב-גונית, תורת חיים הפרה ורבה. למען האמת, קשה מאוד ללמוד מכל אדם, שהרי לשם כך צריך להתגבר על מידת הגאווה, ולפעמים אף על הבושה שבלמידה ממי שקטן ממך. אך מי שאוהב את התורה אהבת אמת, אהבת התורה מתגברת אצלו על הגאווה ועל הבושה. לכך, מי שמקיים "מה אהבתי תורתך" (שם, צח) יזכה לקיים גם "מכל מלמדי השכלתי" (שם, צט). רבנו חיים ויטאל בספרו "עץ הדעת טוב" אומר על הפסוק: "מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי" – לא הקטן שמשמיע את הדברים הוא מקור הדברים, אלא התורה עצמה מנהלת דו-שיח עם הלומד דרך אותו רב. כמה הדברים הולמים את דמותו של רבי חיים ויטאל, מי שהיו לו קשיים ראשוניים מרובים ללמוד אצל האר"י ז"ל שהיה קטן ממנו בשנים. מספרים שרבי חיים ויטאל היה עושה עליית נשמה בכל לילה לישיבה של מעלה ללמוד תורה, ושם אמרו שעליו ללכת ללמוד אצל רבי לוריא אשכנזי (האר"י). רבי חיים ויטאל שהיה ספרדי גאה, אמר בתחילה: מה לי ללכת אצל האשכנזי הזה? בסופו של דבר, רבי חיים ויטאל הלך ולמד אצל האר"י כשהאר"י היה בן שלושים ושש שנה בלבד ושימשו במשך שנה ושמונה חדשים (עד להסתלקותו של האר"י), ובהן למד ממנו את כל תורת הקבלה.


"מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי" (שם, ק). אהבת התורה, הדבקות והחידוש לא יועילו ללומד אם הוא אינו נטוע במסורת. תלמיד חכמים אמיתי צריך ללמוד אצל זקנים, על מנת להיות ממשיכה של שושלת התורה. אומר דוד: עם זאת שלמדתי מכל אדם – לא איבדתי את חוש הביקורת ולא שיטחתי את ההיררכיה המסורתית הראויה, אלא בדברי הזקנים התבוננתי בדיוק רב יותר.


אם כן, למדנו שמי שלומד את התורה באהבה ובדבקות, התורה מחכימה אותו יותר מאויביו, יותר ממוריו ומלמדיו, ואף יותר מזקניו בעלי הניסיון. הפסוק הבא מתאר את האישיות החזקה של לומד התורה: "מִכָּל אֹרַח רָע כָּלִאתִי רַגְלָי לְמַעַן אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ" (שם, קא). לאחר שאדם זוכה בחכמת התורה, פעמים שקשה לו לדבוק רק בטוב. החכם מכל אדם אמר: "אֲ‍נִי חָכְמָה - שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא" (משלי ח', יב), ודרשו על כך חכמים (סוטה כא): "כיוון שנכנסה חכמה באדם, נכנסה עמו ערמומית". התורה מחדדת את שכלו של האדם ומכניסה בו גם ערמומיות. מי שיש לו חכמת התורה, יכול להיות חזק מאוד בהתנצחות ובאפולוגטיקה, הוא ידע לטהר את השרץ (א"ה: ועל כך דרשו (יומא עב:): "זכה (מלשון זיכוך) – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה"). לכך, דוד מעיד על עצמו כאן שאף על פי שזכה ולמד את התורה, הוא עדיין נזהר מהערמה, כדי שלא יהא מאלו שיש בהם ערמומיות הקוראים לרע טוב ומצדיקים אותו בעזרת חכמת התורה שקנו. הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" קורא למידה זו שקנה דוד בשם: מידת הנקיות. וכך לשונו: "מידת הנקיות היא היות האדם נקי מכל מידה רעה ומכל חטא. לא רק ממה שהחטא מפורסם וגלוי, אלא גם כן ממה שהלב נפתה בו להורות היתר בדבר".


כהמשך ישיר לכך מגיע הפסוק הבא: "מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא סָרְתִּי כִּי אַתָּה הוֹרֵתָנִי" (תהילים קי"ט, קב) – החכם לומד התורה חי בתודעה של אדם שמצווה, לא הוא מקור החכמה אלא הקב"ה. ישנם אנשים שמתוך חכמתם מוציאים חלקים מקיום התורה, או שחושבים שירדו לעומקם של טעמי מצוות ומתוך כך מבטלים חלק מהמצוות או פרטיהן במצבים מסויימים (כמו ששלמה סבר שהציווי "לא ירבה לו נשים" לא חל עליו). דוד המלך מצהיר: גם לאחר שלמדתי את חכמת התורה, איני סר ממשפטיך כהוא זה.


מצד שני, ישנה סכנה שמי שמקיים את המצוות רק מתוך תודעה של ציווי ועבדות עשוי לאבד את חוש השמחה, המליצה, האסתטיקה והתענוג. לכן אומר דוד: "מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי" (שם, קג). על אף שדוד דבק בצד המעשי של התורה, הוא לא הופך להיות "דתי-עצבן", אלא הוא יודע להתענג על התורה. הוא ממשיל כאן את דברי התורה לדבש, כשם שדבש בא מן הדבורה שיש בה עוקצנות – כך התורה נלמדת בחריפות וביזע ובסופו של דבר יוצא ממנה דבש רב.


"מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר" (שם, קד) – דוד חי בתודעה של אמת. הוא מתבונן ב"פקודות" והן שגורמות לו לרחק מן הרע והעורמה. דווקא הצד המעשי של התורה – דהיינו: קיום המצוות כפשוטן, הוא הוא הערובה שלא ייכנס בנפשו של לומד התורה צד של רמיה שיתן חלילה הצדקות לעשיית מרמה.


פסוקים אלו, ומזמור קי"ט בכללו, הם שיר הלל לתורה וללומדיה. אשרי מי שלומד את התורה וחש במתיקותה. מקיים את אזהרותיה ומואר בהזהרותיה – הזוהר הגדול שהיא מעניקה לנפש האדם.