פרק צ"ד: אל נקמות ה'

"אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע, הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים" (תהילים צ"ד, א-ב). זהו מזמור ליום רביעי שאנו אומרים גם בכל יום בפסוקי דזמרה ובו אנו נותנים הנקמה לאלוהים: "אֵל נְקָמוֹת ה'" (שם, א). הנקמה היא דבר גדול הסובל מיחסי ציבור גרועים. ביסודה, הנקמה היא מלשון "קומה", מטרתה לרומם את קומתו המוסרית והרוחנית של הנוקם, ולא להפך. לכך, הנקמה ביהדות מסורה בידי בית הדין. לדוגמא, גואל הדם (קרוב המשפחה של נרצח שיש בידו להרוג את הרוצח) הוא נוקם את רצח קרובו בהסכמת בית הדין אך מכונה "גואל", וכן מי שהכה את עבדו והעבד מת תחת ידו, דינו: "נקם ינקם" – על ידי בית הדין המממש את הנקמה בצורה מידתית.


אף כאן בפרקנו, מידתיות הנקמה מסורה בידי אלוהים – הוא היודע להשיב מידה כנגד מידה באמת, ועל כן בקשת הנקמה היא ממנו. הגמרא (ברכות לג) דורשת על הפסוק: " כי אל דעות ה'" – "דעה ניתנה בין שתי אותיות" (בין שני שמותיו של ה'), וכן "בית המקדש ניתן בין שתי אותיות", שנאמר: "פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך". כלומר, הדעה ובית המקדש דברים חשובים וגדולים הם. שמא תאמר: אם כך, גם נקמה היא דבר גדול, שהרי נאמר: "אל נקמות ה'"? משיבה הגמרא: "במילתא, מיהא גדולה היא" - במקומה, דבר גדול הוא. וכך אומר רש"י: "במקום שצריכה נקמה, דבר גדול הוא". לא בכדי הנקמה מקבלת "ריתוקים" לפניה ואחריה בדמותם של שמות ה' – ללמדנו שלא כל אחד יכול לבוא וליטול את המידה הזאת. הנקמה היא מידה אלוהית ולכן היא ניתנת ביד האלוהים (הקב"ה ושליחיו – בית הדין). כמו כן, שימו לב מהם שמות ה' החובקים את המידה הזו: "אֵל נְקָמוֹת ה'" (תהילים צ"ד, א) – אֵל זהו שם של מידת הרחמים (לעומת "אלוהים" שהוא שם של מידת הדין), ה' (שם הוי"ה) – גם הוא שם של מידת הרחמים. כלומר, הנקמה מגיעה "עטופה" בחסד לפניה ולאחריה. ובזה הרשו לי להביע סלידה מציטוט שמשתמשים בו חדשים לבקרים מתוך שירו של חיים נחמן ביאליק "על השחיטה": "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". אסור לנו לחשוב שנקמה שייכת לשטן. אולי הנקמנות מיוחסת לשטן, אך הנקמה היא מידה אלוהית – נקמה שיש ממנה קימה. וכפי שאומר הקב"ה: "לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם".


נסיים בדבריו של הרב קוק בפירושו לסידור ("עולת ראיה"): "אם הנקמה היא כפי מה שהיא מצוירת אצל בני אדם - תכונה שבאה מתוך חולשת הנפש, מתוך שנאה ומשטמה, מתוך קצף על דבר רע שנעשה בעבר – אינה יכולה להיות מתייחסת בכלל לאחת ממדותיו של הקב"ה, אב הרחמים ומקור הטוב והחסד. על כן, צריכים אנחנו להבין את כל תוכן הביטוי של נקמה, והמפעלים המורים ענין של נקמה, שאנו רואים במערכת ההנהגה האלוהית בעולם שהיא באה לא מתוך תכונה של מחשכים המאפילים את הזוהר של הטוב, החכמה והרחמים, אלא שהיא באה להאיר בעולם את כל אוצרות הטוב, להסיר את הסבות המאפילות את החיים ואת ההוויה בכלל... וה' אשר אמר: "יהי אור" – מסיר את המחשכים ואת גורמיהם, כדי שהאורה תופיע בעולם, לשמח את כל היצור".


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א