פרק צ"ב: טוב להודות לה'

כותרתו של מזמור צ"ב היא: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהילים צ"ב, א). עלינו להבין מה הקשר בין שאר פסוקי הפרק לבין כותרתו? מה הקשר בין יום השבת לבין "טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן" (שם, ב)? מה הקשר בין יום השבת לבין מצב הצדיק והרשע?


על מנת להבין את הדברים, נשוב לדברי חכמים במדרש הדנים בזהות כותב הפרק. דעה אחת אומרת כי אדם הראשון אמרו, ודעה שניה אומרת כי משה רבנו אמרו. אדם הראשון הוא הראשון שנכנס לחוויית השבת הראשונה אחר ששת ימי המעשה, הוא מביט על העולם מיד לאחר שהוא נברא. לכך, מבטו הוא חשוב ומכונן. לעומתו, משה רבנו מכניס את עם ישראל בסוד השבת, ולראשונה אומה שלמה שומרת את יום השבת.


מהי מהות תפקידה של השבת? אחרי עמל השבוע היום יומי, באה השבת העוצרת את המרדף ומאפשרת את ההתבוננות. כך כותב רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לפסוק ד': "בעבור היות נשמת (חכמת) המשכיל בששת ימי המעשה מתבודדת בעסקי העולם, על כן היא מתבודדת בשבת להבין מעשי ה' ונפלאותיו". בכל השבוע האדם מגייס את מחשבתו לצרכיו החומריים – כדי להתפרנס ולבלות, וביום השבת באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל, המחשבה מוקדשת להתבוננות במעשי ה' ובנפלאותיו.


מי שמתבונן בעולם כראוי, יודע כי "טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן" (שם, ב) וכו', עד שהוא מגיע לכלל שמחה: "כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן" (שם ה). המשורר שמח בהתבוננו במעשי ידיו של ה', ולעומתו: "אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת" (שם, ו). במבטיהם של אקזיסטנציאלים על המציאות ובחפשם אחר משמעות לחייהם - הם נכנסים לעצבות ודכדוך. וזאת למה? מפני שהם מביטים באופן שטחי על המציאות ורואים רק בהצלחת הרשעים: "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" (שם, ז), והם אינם מתבוננים בסיבה לכך: "לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד" (שם). הרשעים צולחים באופן זמני בעולם הזה, אך כלים לאחר מכן. הרשעים נמשלו כאן לעשב – ללמד על כך שהצלחתם היא מהירה וחסרת עמל, כצמיחתו המהירה של העשב בסתיו ובחורף. צמיחתו של העשב היא אמנם מהירה וקלה – אך היא גם נטולת פירות. וכמוהו, הרשעים פורחים ומניצים – אך הם אינם מגיעים לתכלית של עשיית פרי. וזוהי בדיוק הדרך ההפוכה מדרכו של הצדיק, הצדיק משול לתמר: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (שם, יג) - הצלחתו אינה מהירה כלל, כעץ התמר שיש להמתין לו כשבעים שנים עד שהוא נושא את פירותיו. כמו כן, התמר גדל במקום מלוח, ויש להשקיע ולעמול כדי להנות ממנו. אך ההשקעה משתלמת בסופו של יום, כי תוצאת העמל היא לא פרחים כי אם פירות. לא בכדי הצדיק לא נקרא "דקל" על שם העץ, אלא הוא נקרא על שם הפרי שיבוא בסופו של התהליך – "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח". ועוד נאמר על הצדיק: "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ" (שם, טו) – הצדיק משתמש בחכמתו ובנשמתו, ולכן גם כאשר גופו מזדקן רוחו ממשיכה להניב פירות, כל זמן שהנשמה בקרבו – הוא משפיע טוב על סביבתו.


כאמור, הפרק עוסק בתכלית יום השבת – יום בו על האדם לעצור ולהתבונן במבט טוב וחודר על הבריאה, עד שיגיע לשמחה ובסופו של דבר להבנה כי כל הנהגותיו של הקב"ה בעולמו הן ישרות: "לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה' צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ" (שם, טז). כמה חבל שאנו מבזבזים אנרגיות להלחם על אופיו של יום השבת במדינת ישראל – האם יהיה זה יום של קניות או לא, יום של נסיעות או לא וכו'. איני מדבר על שבת "דתית", אלא על שבת של התבוננות, שבת שיש בה מימד תרבותי עמוק. מדוע שלא נהיה אומה חכמה המעצבת את יום השבת שלה ברמה תרבותית ולא ברמה של מקח וממכר. יום זה הוא יום של השקפה ומחשבה, יום של תרבות וקדושה. חיים נחמן ביאליק זכרונו לברכה לא חשוד בדתיות יתירה, ואף הוא הבין שיום השבת הוא עונג לגוף ולנשמה. עלינו להיכנס להיכל השבת במבט טוב ומטיב. שבת של חשבון נפש אינה צריכה להיות עצובה – היא מלאה בעונג, הנשמה יכולה לדבר בה בבטחה. יהי רצון שנזכה לכך.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א