פרק פ"ב: אני אמרתי אלוהים אתם

מזמור פ"ב נקרא כ"שיר של יום" ליום שלישי, כלומר - השיר שאותו היו הלויים אומרים על הדוכן בבית המקדש ביום שלישי, ובניגוד ליום ראשון או שני שבהם מדברים על גדולת אלוהים - "לה' הארץ ומלואה", או על גדולתה של ציון - ביום שלישי מתפרצת לפתע מחאה חברתית חריפה.


פותח המזמור בהקדמת רקע קצרה: "מִזְמוֹר לְאָסָף: אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תהילים פ"ב, א). על פי מדרש חכמים, אלוהים בא וניצב בבית הדין ובוחן את הדיינים (הקרויים גם הם בשם "אלוהים" בשעה שהם שופטים) - האם הם עושים צדק או חלילה נושאים פני רשע? ואז מגיעה המחאה: "עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ? סֶלָה. שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ! פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ! לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ, יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ" (שם, ב-ה). אם הפסוקים החריפים הללו אומרים בנגינת כלי זמר בבית המקדש - ללמדנו שהקדוש והמוסר אינם נפרדים זה מזה. עיני האדם לא יכולות להיות מופנות רק כלפי מעלה - כלפי אידאליים גדולים, מבלי שיופנו גם כלפי מטה ויתבוננו האם מתרחשות עוולות בארץ. הקודש והיושר חבוקים המה והולכים בכפיפה אחת.


אסף מביע את מחאתו כלפי הדיינים אך גם את האכזבה מהם: "אֲ‍נִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם, אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ" (שם, ו-ז), ובלית ברירה הוא פונה לאלוהים שיתערב ויעשה דין צדק בארץ: "קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם" (שם, ח).


לא אחת דיברנו על כך שהרמב"ם סיים את ספרו הגדול "מורה הנבוכים" בכמה מעלות שהאדם עולה בהן, והוא מסיים בכך שהתכלית של כל המעלות שהאדם משיג - של בריאות, של מידות טובות ושל חכמה אלוהית - היא שהאדם ישתמש בכל אלו על מנת לעשות חסד, משפט וצדקה בארץ. דהיינו, אחרי שהאדם הופך להיות "אלוהי" במובן של תיאולוג, אדם המשיג את דעת אלוהים ואולי אף הופך לנביא - לא ייתכן שעיסוקו יהיה רק בהוד ובשגב של אלוהים מבלי שירד אל השווקים ויעשה בהם חסד, משפט וצדקה. וכך, בפרקנו, אסף קורא לאלוהים ואומר לו: אלו הדיינים ששמת בארץ אינם ראויים להקרא בשם "אלוהים", אלא "אדם" הם. אמנם חשבתי שאלוהים הם - שיש בידם לעשות משפט צדק, אך נוכחתי לדעת כי הם בחרו להיות "אדם" שהיום הוא כאן ומחר הוא איננו.


הרמב"ם היה החכם היהודי הגדול ביותר של כל התקופות אחרי חתימת התלמוד, וחייו היו עמוסים לעייפה בתלאות, לא היה לו לא יום ולא לילה. כרופא חינם למאות אנשים מדי יום - תמיד היה עם הדל, את כל חייו תרם לסביבתו. עם כל חריפות השכלית, הוא לא התבדל מהחברה אלא פעל בה ימים ושנים. לימים, כתב רבי יהודה אלחריזי שיר על הרמב"ם אותו שלח אליו בעודו בחיים: "יום עלו כל חכמי תבל אל מעלת רמים וגבוהים - עלו למרום השכל, אך משה - עלה אל האלוהים". כלומר: ביום בו כל חכמי העולם הגדולים ביותר עלו אל מרום השכל (כאשר כל זירת ההתמודדות שלהם היתה רק בשכל ובתודעה), הרמב"ם "עלה אל האלוהים" - ולאחר שהשיג את אורו של אלוהים בשכלו, ירד לעולם הזה ועשה בו חסד, משפט וצדקה. ממנו נראה וכך נעשה.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א