פרק ע"ג: ואני קרבת אלוהים לי טוב

מזמור ע"ג פותח ומסיים במסקנה: למי באמת טוב? טוב למי שנמצא בקרבת אלוהים. הוא פותח ב: "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב" (תהילים ע"ג, א), והוא חותם ב: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (שם, כח). אבל, בפרק עצמו דוד תוהה ושואל את עצמו: האם היה שווה לזכך את הלב כל כך, האם לא היה זה לריק? שהרי במציאות - טוב לרשעים, הם שלוי עולם ומשיגים חיל. בראותו כן, אומר דוד שכמעט ובחר בדרך אחרת: "וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי, כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה… הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל, אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי" (שם, ב-יג).


שאלה זאת מלווה את דוד עד שהוא מגיע למקום הקודש התודעתי: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" (שם, יז) - בקרבת אלוהים הוא יבין מהו טוב אמיתי. למעשה, אומר דוד, כי כל שאלת "צדיק ורע לו - רשע וטוב לו" באה לו מתוך ריחוק מאלוהים, כאשר "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ" (שם, כב). אך כאשר הוא משיג את קרבת אלוהים המצב שונה: "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי, מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ. כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם... וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (שם, כג-כח). כאשר דוד חש את הטוב האמיתי - מה לו ולשאלות פילוסופיות? טוב לו והוא בטוח בצדקת דרכו, בעוד הרשעים נמצאים בריחוק מן הטוב - עם כל שלוותם והשגת החיל שלהם בעולם הזה.


אם כן, הטוב המושלם ביותר שיכול האדם למצוא הוא להיות דבק בדבר ה', גם כאשר הוא הולך עלי אדמות.