פרק ע"ג: ואני קרבת אלוהים לי טוב

מזמור ע"ג פותח ומסיים במסקנה: למי באמת טוב? טוב למי שנמצא בקרבת אלוהים. הוא פותח ב: "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב" (תהילים ע"ג, א), והוא חותם ב: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (שם, כח). אבל, בפרק עצמו דוד תוהה ושואל את עצמו: האם היה שווה לזכך את הלב כל כך, האם לא היה זה לריק? שהרי במציאות - טוב לרשעים, הם שלוי עולם ומשיגים חיל. בראותו כן, אומר דוד שכמעט ובחר בדרך אחרת: "וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי, כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה… הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל, אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי" (שם, ב-יג).


שאלה זאת מלווה את דוד עד שהוא מגיע למקום הקודש התודעתי: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" (שם, יז) - בקרבת אלוהים הוא יבין מהו טוב אמיתי. למעשה, אומר דוד, כי כל שאלת "צדיק ורע לו - רשע וטוב לו" באה לו מתוך ריחוק מאלוהים, כאשר "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ" (שם, כב). אך כאשר הוא משיג את קרבת אלוהים המצב שונה: "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי, מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ. כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם... וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (שם, כג-כח). כאשר דוד חש את הטוב האמיתי - מה לו ולשאלות פילוסופיות? טוב לו והוא בטוח בצדקת דרכו, בעוד הרשעים נמצאים בריחוק מן הטוב - עם כל שלוותם והשגת החיל שלהם בעולם הזה.


אם כן, הטוב המושלם ביותר שיכול האדם למצוא הוא להיות דבק בדבר ה', גם כאשר הוא הולך עלי אדמות.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א