פרק ס"ז הוא מזמור שימושי ביותר. הבה נקרא אותו: "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר׃ אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה" (תהילים ס"ז, א-ב). "יחננו" - יתן לנו חן, יתן לנו מתנת חינם כדי שנמצא חן בעיני זולתנו. "ויברכנו" - בריבוי, שנהיה רבים ונוכל להרבות את מציאת החן ולהשפיע טוב על זולתנו. "יאר פניו אתנו" - שתגדל ההשגה הרוחנית שלנו. אומר רבי משה אלשיך: דרכו של עולם, שמי שמקבל מתנת חינם, חינו הולך ופוחת בעיני הנותן. אך כאן, קורה הפך הדבר - אף שהקב"ה נותן לנו מתנת חינם ומברכנו, הוא ממשיך להאיר פניו אתנו. וכל זאת לשם מה? "לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ" (שם, ג). לדעת הוא פועל יוצא, רוצה לומר: להודיע בארץ דרכך. כלומר, מציאת החן, הברכה וההשגה הרוחנית הן לשם קיום התפקיד המוטל עלינו - להאיר לעולם כולו את דרכיו של אלוהים על מנת שידמו לו בהנהגותיהם.
מיד לאחר מכן נאמר: "יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם. יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה. יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם" (שם, ד-ו). הפסוק "יודוך עמים וכו" מופיע פעמיים, כאשר הפעם הראשונה היא לאחר שישמעו הגויים את דברינו וההשגה תגיע אליהם דרכנו, והפעם השניה היא לאחר שגם הם יזכו לראות ולדעת את הנהגתו של אלוהים שהיא במישור ובצדק.
"אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ" (שם, ז) - יכולה להתגנב ללב המחשבה שעם ישראל יפסיד וירד ממעלתו כתוצאה מן המהלך העולמי שתארנו קודם לכן, ולא היא! "יברכנו אלוהים" - השם הכללי, אלוהי הכל, הוא גם "אלוהינו" - שלנו. כלומר, הטוב שנתחלק בו עם העולם - לא יגרע כהוא זה משלנו. ולסיום: "יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ" (שם, ח) - שם ה' יהיה ידוע בעולם כולו.
את המזמור הזה אחינו הספרדים אומרים בכל בוקר בתחילת תפילת שחרית, וכן בסיום תפילת מנחה ואחר ספירת העומר. הוא נכתב בסידורים הספרדיים בצורת המנורה, מכיוון שעל פי המקובלים ישנה אגדה הכתובה בספר "עקידת יצחק עראמה" ובעוד מקומות האומרת שמזמור זה היה חקוק על מגנו של דוד בצורת מנורה. כמו כן, הרבה מקהילות ישראל נהגו לזמר מזמור זה לקראת צאת השבת. יהודי המזרח מזמרים אותו בלחן עתיק שיש שטוענים שהוא מימי דוד המלך (כך טוען הרב ישראל משה חזן).
את המזמור הזה אנו אומרים לרוב בעמידה, כפי שאנו עושים ב"עלינו לשבח" - בו נזכר התפקיד של עם ישראל: "לתקן עולם במלכות ש-די, וכל בני בשר יקראו בשמך וכו'". העמידה מורה על הנכונות שלנו לצאת לדרך לשם מילוי התפקיד. וכך, אנו קוראים את המזמור הוא בתחילת תפילת השחר בעמידה, כהצהרה על נכונותנו לצאת ליום חדש במטרה לרומם את העולם כולו. המזמור נכתב בצורת המנורה שהיא סמל הלאום שלנו, ובה מדליקים את הנרות כלפי חוץ - ללמדנו שאין למנורה שלנו תפקיד קטן ופרטיקולרי, אלא אוניברסלי - להיות אור לגויים. כמו כן, את המזמור הזה אנו אומרים בספירת העומר, בימים שבין חג הפסח לחג השבועות, בין גאולתנו הלאומית לבין מתן תורה שבה יש את המסר האוניברסלי והתפקיד האוניברסלי של עם ישראל. בכך, אנו מזכירים לעצמנו שעלינו לחבר בין שני העניינים. ובמוצאי שבת, כאשר תמה הפרישה מחיי העולם הזה - עם ישראל שבים אל העולם ואל האנושות ופועלים להביא גם אותם אל יום שכולו שבת, להכניס גם אותם אל המקדש של הזמן. במהרה בימינו, אמן.