פרק ס"ו: און אם ראיתי בליבי - לא ישמע ה'

המהלך האחרון של פרק ס"ו יכול ללמוד אותנו עקרון חשוב ביחס לתפילה. יודעים אנו כי התפילה צריך שתהיה בכוונה, "ותפילה בלא כוונה - כגוף בלא נשמה". וכך מורה פשט לשונו של דוד המלך: "לְכוּ שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה כָּל יִרְאֵי אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה לְנַפְשִׁי. אֵלָיו פִּי קָרָאתִי וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי" (תהילים ס"ו, טז-יז) - ראיה לנקיון לב המשורר היא שמיעת אלוהים בקולו. ואכן: "אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲ-דֹנָי. אָכֵן שָׁמַע אֱלֹהִים הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי. בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי" (שם, יח-יט) - המשורר מסיים בהודאה לאלוהים על שקיבל את תפילתו.


אלא, שיש שפרשו את כל המהלך הזה אחרת: "אֵלָיו פִּי קָרָאתִי וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי" - קראתי אל ה' בפה - אך לא בלב, תחת לשוני - אך לא על לשוני. "אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲ-דֹנָי" - אפילו אם חשבתי בלבי לעשות דבר-מה רע, עם כל זאת הקב"ה עושה עצמו כאילו לא שמע ולא ראה. וכפי שדרשו חכמים (קידושין מ): "מחשבה רעה - אין הקב"ה מצרפה למעשה, שנאמר: אוון אם ראיתי בליבי - לא ישמע א-דוני". ועל כך שאלוהים עושה חסד עמו בכך שהוא שומע לתפילתו על אף שיש בליבו גם מחשבות אוון מודה המשורר: "אָכֵן שָׁמַע אֱלֹהִים הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי. בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי".


נראה שעלינו להכיל ולהחיל את שני הפירושים גם יחד: כל אחד מאתנו צריך להתנהג כפי הפירוש הראשון - שליבו יהיה טהור וכוונתו תהיה מכוונת היטב. זו הדרישה האישית הראויה של כל אחד מאתנו כלפי עצמו. אבל, כאשר אנחנו דורשים מאחרים, מאלו שבאים לבתי הכנסות וכלפי חוץ הם אינם נראים לנו ישרים וברי לבב - עליהם עלינו להחיל את הפרשנות השניה. רוצה לומר: אנו יכולים לדבר עמם על תועבות הלב ולבקש מהם לתקנן, אך לא נבזה את תפילתם, לא נבזה את רצונם לבוא ולהתקרב לרבונו של עולם. הרמב"ם בסוף אגרת השמד אומר: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב - לא יבוזו לפושעי ישראל בזמן שבאים לבית הכנסת לגנוב מצוות". לכאורה, אפשר היה לשאול את אותו מתפלל: איפה היית כל השבוע? מה עשית, איזה אוון יש בלבך, היכן מחשבותיך נמצאות? כמה דברים עשית בידיך הטמאות והמשוקצות? אבל, כאשר הוא בא לתפילה לפני אלוהים - אסור לך להסיר את חסדו של אלוהים מאתו, אותו חסד שעל ידו אלוהים שומע לתפילתו על אף שיש מחשבות אוון בליבו. לכל אדם יש מקום בפניה לאלוהים, כמובן - עם גבולות וגדרים שאותם יש להציב על ידי אנשים בעלי מנהיגות אמיתית ומחשבה עמוקה הראויה למרחוק.