פרק נ': מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך?

פרק נ' הוא הפרק המסיים את המזמורים של בני קרח שהחלו מפרק מ"ב. לעניות דעתי ניתן לראות במזמורים אלו תהליך שלם: בפרקים הראשונים של בני קרח (מ"ב-מ"ג) היתה הדרישה לראות פני אלוהים, בפרק מ"ד תואר הסתר הפנים של הגלות, בפרק מ"ו מתוארות עלילות הפוליטיקה העולמית - "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ" (תהילים מ"ו, ט), בפרק מ"ז מופיעה קריאה אוניברסלית להמלכתו של הקב"ה על כל העמים, בפרק מ"ח מתקדמים אל שיבת השכינה לציון ולארמנותיה, ובפרקנו סוף סוף אלוהים מופיע: "מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱ‍לֹהִים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ" (שם נ', א) - אלוהים מופיע בכמה משמותיו כאן: אל - נותן החיות, אלוהים - בעל הדינים, ה' - המתגלה את עם ישראל. והוא קורא: "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ" (שם, ב) - אלוהים מופיע כאשר עם ישראל נמצא בארצו. אך הופעה זו אינה הופעה בעלמא, אלא הופעה לדין. הדין אין תכליתו נתינת עונש ותו לא, אלא הוא המעניק משמעות לכל המציאות. אלוהים קורא אלוהים קורא אל חסידיו על מנת לשלם להם את שכרם: "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח, וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא, סֶלָה" (שם, ה-ו). לעומתם, קורא אלוהים לרשעים המחקים את הצדיקים באופן חיצוני על מנת להענישם. הצדיקים כורתים את הברית עם אלוהים עם הזבח - "כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" (שם), ולעומתם - הרשעים חושבים שהזבח כשלעצמו מספיק, גם ללא כריתת הברית עם אלוהים. האמת היא שלא הריטואל הדתי ממלא את חפץ אלוהים מאיתנו, שהרי "רחמנא - ליבא בעי", אלוהים מבקש שנזבח לו תודה מתוך הכרה תודה פנימית הבאה גם לידי מעשה. מצד שני, יש לשלול את דעת אותם מבקרי מקרא שביקשו להוכיח מפרקנו שהאלוה אין לו חפץ בעבודת הקרבנות אלא רק בעבודה הרוחנית, ועל כך כבר דייק הרש"ר הירש שלא נאמר: "חסידי כרתי בריתי בלי זבח" אלא "עלי זבח" (עם הזבח), כפי שבארנו.


"וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים: מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ?" (שם, טז). היינו חושבים שמי שמספר את חוקיו של אלוהים ונושא את בריתו על פיו הוא צדיק, אלא שהכתוב ממשיך: "וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ" (שם, יז). הרשע הוא חכם המבין בדת ובחוקיה, אך אינו מקיים את המוסר. לעומתו, הפרק שלנו יחתום בדרכו של הצדיק: "וְשָׂם דֶּרֶךְ - אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" (שם, כג) ועל כך תדרוש הגמרא (מועד קטן ה.) שרק אדם השם (מלשון שמאות ומדידה) ארחתיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של אלוהים. דרכיו של אלוהים הוא המוסר בכללו, ולא רק קיום המצוות שבין אדם למקום.


על המילים "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים" דורשת הגמרא בשם המדרש על שלושה רשעים שהם אב טיפוס לרשע שתארנו - זה שיש לו מסורת הלכתית, יש לו ענין תאולוגי, אך יש לו שחיתות מוסרית כתוצאה מנתק בין הידע לבין המוסר והלב. תחילה, מדברת הגמרא (סנהדרין קו:) על דואג האדומי (עליו עוד נקרא בפרק נ"ב) ועל אחיתופל. שני אלו, מבלי להאריך בסיפור הרקע שלהם, הם רשעים היודעים את התורה - אך משתמשים בה לרעה וכנגד המוסר, ולכך הקב"ה דחה אותם מחיי העולם הבא. הגמרא אומרת עליהם שהם לא ידעו להעלות את השמועה שלהם על פי ההלכה, כלומר - הם לא ידעו להסיק מסקנות ראויות להלכה, הידע שלהם נשאר ברמה התיאורטית. הרשע השלישי עליו מדברת הגמרא (חגיגה טו) הוא אלישע בן אבויה שכונה בפי חכמים בשם "אחר", ובדומה לדואג ולאחיתופל, גם הוא היה חכם גדול נטול מוסר. הגמרא מספרת עליו שכאשר תלמידו רבי מאיר ביקש להחזירו בתשובה, ביקש רבי מאיר מילדים בבית המדרש שיקראו לפניהם פסוקים ("פסוק לי פסוקך") על מנת להעלות מתוכם ארוכה ומרפא לאלישע בן אבויה. הילד השלושה עשר אומר לאלישע: "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ", ומפני שהיה אותו ילד מגמגם, אמר: "ולאלישע אמר אלוהים" וגו'.


מבקש אני להכניס סוג רביעי של רשע לקבוצה הזו. מדובר ברשע שעליו הכתוב אומר: "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר, בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי" (תהילים נ', כ). זהו רשע המשתמש בתורה כדי לחרחר ריב ומדון בין איש לרעהו - באומות ובישראל. וכך דרשו חכמים במדרש (תנחומא לפרשת פקודי): "תשב באחיך - שאינו בן אומתך, סופך ש"בבן אומתך תתן דופי"". כלומר - אדם המקלל את אחיו שאינו בן אומתו (כמו ישמעאל או עשו), סופו שבבן אומתו יתן דופי. שנאת גויים ואמונות אחרות בסופו של דבר תגלוש לשנאת ישראל. והדברים הללו ברורים ביותר וניתן לראותם לצערנו בחוש. הרב קוק עליו השלום, פעל בכמה מקומות בהשראתו של מדרש זה. כך למשל באגרות הראי"ה (חלק א', אגרת קצ"ד) מבקש הרב קוק מאנשי הדת "שנדבר בכבוד על שאר אמונות ודתות". והוא מזהיר, שהתנפלות על דתות בשפה מבזה, תסתיים בסופו של דבר בליקוי פנימי בתוך הדת. כאשר אנו מביטים על העולם, עלינו לעשות זאת בעיניים של שלום ואהבה, לראות כיצד כל אמונה ודת משרתות את העם שלה וכיצד ניתן לפעול בדרכי שלום על מנת להשפיע עליהן מבחינה מוסרית. הרמב"ם אמר: "גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". הרמב"ם לא כתב מליצות, לא היה לו פנאי לכך, וכאשר הוא אומר שכל התורה כולה הוא השלום - הוא מתכוון לכך.


נסיים בדבר נאה שדרש רבי יוסף משאש על הפסוק הנ"ל: "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר, בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי" (תהילים נ', כ): "תשב" אלו ראשי תיבות של: "תן שלום בארץ", "תן שלום במלכויות" (כפי שאחינו הספרדים נוהגים לומר בסליחות). והוא דורש: תן שלום בארץ - אפילו בזמן שהמלכויות מדברות בך דופי, תן בהן שלום. לו יהי.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א