במובנים רבים, פרק נ"ז הוא המשכו של פרק נ"ו. גם פרק זה הוא "מכתם", מזכרת מימים עברו בהם דוד נרדף על ידי שאול המלך. שלושת אלפי אנשים היו עם שאול באותה שעה, ודוד התחבא מפניו במערה והיה כפסע מפני המוות. דוד לא מנצל את ההזדמנות שהיתה לו לפגוע בשאול אלא רק כורת את כנף בגדו על מנת להוכיח לשאול שהיתה לו האפשרות לפגוע בו והוא נמנע מכך.
"לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה" (תהילים נ"ז, א) - אפשר ובפסוק זה דוד קורא לנפשו שלא לשחת את שאול, שלא לשחת את נפשו ולהיות כרוצח. זו תפילה דרמטית המלווה את לחץ נפשו של דוד בתוך המערה: "חָנֵּנִי אֱלֹהִים חָנֵּנִי, כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת" - הוא מבקש שהשבר ייגמר, שהדבר המתהווה הקשה הזה יעבור מעליו. "נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה, לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים, וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה" (שם, ה) - כאן דוד מזכיר את לשון הרע שקיבל שאול מאנשיו שהסיתו אותו כנגדו.
בפסוקים האחרונים של הפרק, דוד כופל את דבריו: "נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים, נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה. עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר. אוֹדְךָ בָעַמִּים אֲ-דֹנָי, אֲזַמֶּרְךָ בַּלאֻמִּים" (שם, ח-י). את הכפילויות הללו ניתן להסביר בעזרת דברינו בפרק נ"ו, שם אמרנו שדוד רואה בצרות המתרחשות עליו השראה וכר נרחב לשירת ההודאה שלו. עוד ראינו כי הסכנות שבאו עליו עד כה לא הצליחו להשתיקו, אדרבה - כח השירה שבו רק התעצם. על כן, הוא כופל את לשונו בהקשר השירה וההודאה לה', ללמדנו שנפשו תמשיך להודות לה' ביתר שאת. בפסוק "נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים, נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה" (שם, ח) ישנה כפילות כפולה. אמרו על כך חכמים בירושלמי: "נכון ליבי - במידת רחמיך, נכון ליבי - במידת דיניך" (זאת בדומה לדברי חז"ל שהבאנו בפרק נ"ו: "אמר דוד: אם במידת הדין את דן אותי - אני מקלסך. ואם במידת הרחמים אתה דן אותי - אני מקלסך"). אפשר להמשיך ולומר שהרחמים נקראים "שיר" - מלשון שרשרת המשוכה וקשורה עד בעל הרחמים, והדין נקרא "זמר" - מלשון חיתוך וקיצוץ.
"עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר": עורה כבודי - זהו השיר, התוכן, המילים הנאמרות והנכתבות. עורה הנבל וכינור - זהו הזמר, הצד המוסיקלי המשלב את כלי הנגינה. אעירה שחר - על כך אמרו חז"ל בגמרא (ברכות ג:): "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר". מהי אותה רוח צפונית שבאה ומנשבת בכינור, הלא לא מצאנו נבל או כינור שמפיקים קול ניגון מרוח שנושבת בהם והם מנגנים מאליהם? אלא, רוח צפונית היא הרוח שצפונה בתוכו של דוד, כאשר הכינור משול לנשמתו של דוד (כפי שמצאנו בדברי המקובלים על הפסוק "נר ה' נשמת אדם" - כנור הוא נ"ר כ"ו [גימטריה של שם הוי"ה]).
הפסוק האחרון בפרק - "רוּמָה עַל שָׁמַיִם אֱלֹהִים, עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶך" (תהילים נ"ו, יב) כבר הוזכר קודם לכן בפרק: "רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ" (שם, ו). חדי העין יבחינו בהבדל הדק שבין הפסוקים: בפסוק ו' נאמר "הַשָּׁמַיִם", ואילו בפסוק י"ב נאמר "שָׁמַיִם". ניתן להסביר שבתחילה, כאשר דוד היה במערה, הוא מבקש מאלוהים חסות מצומצמת - במקום שבו הוא נמצא בלבד (ה"א הידיעה באה לצמצם). לעומת זאת, בסוף המזמור - לאחר שהובעה ההבטחה ששירו יהפוך להיות שיר הצלה כללי ולא פרטי, שיר אוניברסלי ("אוֹדְךָ בָעַמִּים אֲ-דֹנָי, אֲזַמֶּרְךָ בַּלאֻמִּים" (שם, י)), חוזר הפזמון באופן מתוקן: "רוּמָה עַל שָׁמַיִם אֱלֹהִים, עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶך" (שם, יב) - על שמים שבכל מקום ובכל זמן. וכך, שירתו האישית של דוד מתרגמת את עצמה לשירת אנושית כללית.