פרק ל"ט: הודיעני ה' קיצי

בפרקנו דוד מתגלה לנו אולי כפילוסוף קיומי המדבר על ערך חייו. בקריאה שטחית עלולים להסיק שדוד חושב שאין ערך לחיי האדם: "הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי, וְחֶלְדִּי - כְאַיִן נֶגְדֶּךָ, אַךְ כָּל הֶבֶל כָּל אָדָם נִצָּב, סֶלָה. אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן, יִצְבֹּר - וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם" (תהילים ל"ט, ו-ז). דוד פונה אל אלוהים ומבקש ממנו: "הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי" (שם, ו). קריאה ראשונית של הפרק מזכירה את דברי אלבר קאמי בספרו "הזר", כאשר הוא מתאר כיצד ביום לאחר שנודע לאותו אדם שהרג את הערבי שבשם האומה הצרפתית יערפו את ראשו, הוא מתחיל להרהר שמא הערעור שלו יצליח. כאשר הרהר על האפשרות שערעורו לא יתקבל והוא ימות, אמר: "ובכן, אני עומד למות. כן, אמות מוקדם משאר בני האדם, אבל כל אחד יודע שאין החיים שווים לחיותם. עקרונית, לא נעלם ממני שאין הבדל גדול אם אדם מת בן שלושים או בן שבעים, כי בלאו הכי יחיו כמובן אנשים אחרים ונשים אחרות אלפי שנים. בעצם, אין דבר ברור מזה - בין כך ובין כך אני הוא שאמות, אם עכשיו ואם בעוד עשרים שנה". אין ערך ומשמעות לחיי האדם בדברים אלו.


חכמים בגמרא (שבת ל.) מספרים לנו את הסיפור בצורה אחרת לגמרי. הם מבינים את הפסוקים כדו שיח בין דוד לקב"ה וכדיון על משמעותו של יום אחד בחיי דוד: "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני" - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, הודיעני ה' קצי! אמר לו: גזרה היא מלפני, שאין מודיעין קצו של בשר ודם. ומדת ימי מה היא? גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. ואדעה מה חדל אני! אמר לו: בשבת תמות. אמות באחד בשבת! (ביקש דוד למות ביום ראשון כדי שיוכלו לטפל בצרכי המת - רש"י) אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. אמות בערב שבת! אמר לו (תהלים פד, יא): כי טוב יום בחצריך מאלף. טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח!" דוד חשב לוותר על יום אחד מחייו, והקב"ה לא מוותר לו - כל יום חשוב לפניו. יש ערך ליום אחד מחייו - יום בו הוא עוסק בתורה, במוסר, בתיקון עולם. מכאן למדנו שמי שמאמין בקיומו של אלוהים, הריהו מאמין ונותן ערך לקיום חייו של האדם גם אם מדובר בחיי יום אחד.