פרק ל"ו: כי החליק אליו בעיניו למצוא עוונו לשנוא

בפרק ל"ו מופיע פסוק חידתי ביותר: "נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו" (תהילים ל"ו, ב). דוד מתאר לנו דו שיח שמתחולל בתוך ליבו, כמו שהחור קורא לעכבר והפרצה קוראת לגנב, כך הפשע קורא לרשע. אומר דוד: אני שמעתי את נאום הפשע הזה בקרב ליבי, בתוכי, ואני יודע גם מה מניע את הרשע לשמוע את דברי הפשע הללו - "אין פחד אלוהים לנגד עיניו". ומדוע אין לו "פחד אלוהים"? "כִּי הֶחֱלִיק אֵלָיו בְּעֵינָיו לִמְצֹא עֲוֹנוֹ לִשְׂנֹא" (שם, ג) - יש שמסבירים שהרשע אומר כאן שאלוהים התנהג עימו בחנופה ו"החליק לו", שהרי לא הענישו על חטאיו, ואם כך - הוא יכול לעשות את הרשע באופן חופשי. אך מה שהוא לא יודע הוא שכל זה היה כדי למצוא עוונו של הרשע ולאבדו בסופו של דבר. ויש מסבירים: "כִּי הֶחֱלִיק אֵלָיו בְּעֵינָיו" (שם) שהפשע עצמו מחליק בעיניו (קורץ) לרשע ומפתהו כדי למצוא עוון שבו הוא יחטא ("לִמְצֹא עֲוֹנוֹ"), וכל זאת במטרה "לִשְׂנֹא" - למען ישנא אותו אלוהים, או למען שהרשע ישנא את אלוהים, או למען שהרשע ישנא את עצמו מתוך שיקוץ בדרכיו ויגיע למיצוי של השנאה שהופנתה כלפי חוץ.


ממשיך דוד ומתאר איך כל עולמות המחשבה, דיבור ומעשה מפנה הרשע כלפי הרע: "דִּבְרֵי פִיו אָוֶן וּמִרְמָה, חָדַל לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב. אָוֶן יַחְשֹׁב עַל מִשְׁכָּבוֹ יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב, רָע לֹא יִמְאָס" (שם, ד-ה). אך הקב"ה מאפשר גם לרשע לחזור בתשובה ולהיטיב את דרכיו אפילו מהמקומות הנמוכים ביותר: "וה' בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים, צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל, מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה - אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (שם, ו-ז).


"מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן" (שם, ח) - חסדו של אלוהים הוא יקר וחשוב, ובני אדם מוצאים בו מקום מחסה תמידי - שלא כמו צל חמה או צל לבנה שחולפים ועוברים. "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה, וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי, שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם" (שם, יב-יג) - הגאווה היא שהפילה את הרשעים וגרמה להם להדחות מחסדו של אלוהים, הם אינם רואים את חסדו של ה' במציאות ובמצב כזה - לא יוכלו קום.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א