פרק ל"ג: רננו צדיקים בה'

לאחר שסיימנו את פרק ל"ב במילים: "שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב" (תהילים ל"ב, יא), פרקנו ממשיכו ברוח דומה: "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה' לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה" (שם ל"ג, א). יש כאן הזמנה בלעדית לצדיקים ולישרים שישירו וירננו בשם ה'. הדבר מזכיר את דברי הרמב"ם בסוף הלכות לולב, העוסקים בשמחת בית השואבה בבית המקדש. וכך לשונו: "מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה. אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם - האנשים והנשים - כולן באין לראות ולשמוע" (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח', הלכה י"ד). מדוע דווקא הצדיקים והישרים הם שנבחרו לשורר ולרנן לפני הקב"ה? על כך אומר הכתוב: "כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה, אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ" (שם, ד-ה) - רק הצדיקים הישרים יבינו את גדולת ה' במעשיו ובהנהגותיו - שכן הם מתחקים אחר הנהגותיו.


אלא, שכאשר נותנים לצדיקים לרנן יש בדבר שתי סכנות. הסכנה האחת היא הסכנה האסתטית. הצדיק אינו תמיד מודע לשלמות האסתטית, לכך נאמר: "הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר, בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ" (תהילים ל"ג, ב). על הפסוק הזה כתב רבי מנחם די-לונזאנו (מגדולי המשוררים הספרדיים במאה השש עשרה), שהוא שגרם לו לחבר את פיוטיו על פי לחנים של שירה ערבית שהיא אסתטית ומפותחת יותר מיתר הסגנונות המוסיקליים הקיימים בעולם (מבחינת המקאמים, הסולמות). כך הוא גם הסביר ש"נבל עָשׂוֹר" הוא נבל שיש בו עשרה מיתרים, ואכן יש מקאמים שמתייחסים לעשרה סוגי צלילים. הסכנה השנייה היא ההמנעות מהתחדשות. הצדיקים רגילים לשמור על המסורת ולהדבק בישן. לכך אומר הפסוק: "שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ, הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה" (שם, ג).


נשוב לפסוק הראשון בפרקנו שבו נאמר: "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה'" - באות בי"ת ולא באות למ"ד. רבי ששון מרדכי שנדוך (חכם ששון עג'מי, הרש"ם) - בן המאה השמונה עשרה מבגדד, בספרו הנפלא "מזמור לאסף" העוסק בדברי מוסר והלכות המסוכמים בפיוטים שכתב, הסביר את הענין בדברי מוסר אל המשכימים קום לפנות בוקר לשיר ואפשר שאינם עושים זאת בתמימות. הוא כותב להם שכאשר שרים לפני ה' יש לשיר "בַּה'" - באותיות יו"ד ה"א וא"ו ה"א: יו"ד כנגד הנקודה של הלב, ה"א כנגד מיתרי הקול, וא"ו כנגד הלשון (יש שאמרו כנגד הקנה), וה"א אחרונה כנגד השפתיים. רוצה לומר: השירה צריכה להיות שלמה ולצאת מן הלב עד השפתיים, וחלילה לה להיות בשפתיים בלבד.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א