אומר דוד המלך בפרקנו: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה. אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה" (תהילים ל"ב, א-ב). הגמרא (יומא פו:) בשם המדרש מצביעה על קושי בפסוק א': "כסוי חטאה" - משמע שיש לאותו אדם חטא אך מסתירים אותו, ואילו שלמה המלך אומר "מכסה פשעיו לא יצליח!" (משלי כ"ח, יג). משיבה הגמרא שאין כאן קושי: "כאן בעבירות שבין אדם למקום, כאן בעבירות שבין אדם לחברו". כלומר - בעברות שבין אדם לחברו יש דרישה מהאדם לא לכסות על פשעו אלא ללכת לחברו ולרצות אותו בפני אנשים. לעומת זאת, מי שחטא לבורא, מספיק שיהיה "כסוי חטאה" ולא יספר על כך ברבים אלא ישאיר התשובה בינו לבין בוראו ודי לו בכך. יש דעה נוספת בגמרא האומרת שההבדל בין הפסוקים הוא האם החטא פורסם ברבים או לא, שאם החטא כבר פורסם - אל לו לאדם לכסותו, אלא עליו לגלותו ולעשות עליו תשובה, ואילו אם החטא לא פורסם - זכה אותו אדם שלא נתגלה סרחונו ברבים. ועוד דרשו בהקשר זה: "אשרי נשוי פשע" - אשריו לאדם שהוא גבוה (מתנשא) מפשעו ולא פשעיו גבוהים ממנו. אדם כזה, הפשע "קטן עליו" והוא יכול בנקל לגבור עליו. וכן דרשו (ילקטו שמעוני סימן תשי"ח): "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון": אמר רבי יוסי לרבי יהודה: שאם עשה תשובה שלמה, שלבו עקור עליו - הקב"ה מוחל לו. ואין ברוחו רמיה - שלא תהא תפילתו רמיות ותורתו רמיות". עלינו לקחת הדברים לתשומת לבנו, שלא תהיינה חלילה תפילתנו, תורתנו או תשובתנו של רמיות.
הבעל שם טוב רואה בפסוקים הללו כמתארים אדם צדיק שדבק בקב"ה, וכאשר הוא חלילה מפסיק לרגע קט בדבקות זו - הדבר נחשב לו עוון. וכך מפסק וקורא הבעל שם טוב את פסוק ב': "אַשְׁרֵי אָדָם, לֹא יַחְשֹׁב ה' - לוֹ עָוֹן". וכן דורש הבעל שם טוב: "וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה" - צדיק זה רוחו מלאה ב"אין", הוא מבטל את עצמו ובעיני עצמו נחשב כאין, וכל מה שברוחו הוא "רמיה" - מלשון "רם י-ה", רוממות ה'. אדם זה מתנשא מעל המחשבות הקטנות ומעל הקטנות שבחשבון מצוות ועברות וכל מחשבתו דבוקה בבורא יתברך.