פרק כ' הוא פרק שהיה חביב על דוד המלך. וזאת מנין לנו? כבר הזכרנו את דברי הגמרא (ברכות י) שכל פרשה שהיתה חביבה על דוד, פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי". ושאלו בעלי התוספות, הלא אין בספר תהילים פרשיות נוספות (מלבד מזמורים א-ב) שפותחות וחותמות ב"אשרי"! והשיבו - שמדובר לאו דווקא במילה "אשרי", אלא כל פרשה בספר תהילים שפותחת ומסיימת באותה מילה (או שורש) - משמע שהיתה אותה הפרשה חביבה על דוד, כדוגמת "תהילה", "הללויה". לכך, גם פרקנו הפותח ומסיים בעניה: "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה… הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ" (תהילים כ', ב-י) היה חביב על דוד.
פרק זה מלמדנו מהו היחס הנכון שעלינו לתת לצרה כאשר חלילה היא מתרגשת עלינו. הבה נעיין במספר מדרשים הדורשים את פרקנו.
"אמר רבי ישעיה: תשעה פסוקים (שיש בפרקנו לאחר פתיחת "למנצח" של פסוק א') כנגד תשעה חודשים בהם האשה מתעברת. ומהו אומר? (מהי כוונת הפרק בכך שיש בו תשעה פסוקים?) דעני חייתא - הוא יענה יתכון (מי שעונה ליולדת בעת צרתה, הוא יענה לכם בעת צרתכם". ובמדרש אחר דרשו את המילים: "ישגבך שם אלוהי יעקב" - למה לא אלוהי אברהם או אלוהי יצחק? עונה המדרש במשל: "משל לאשה עוברה שהיתה מקשה לילד, אמרו לה: אין אנו יודעים מה נאמר, אלא מי שענה לאמך (בזמן שהיא היתה מקשה ללדת) - הוא יענה אותך". יעקב אבינו היה מסובב בצרות יותר מאברהם ויצחק גם יחד, ולאחר שהצילו ה' מפרשת שכם אמר: "נקומה ונעלה בית אל, ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי" (בראשית ל"ה, ג). וכך אמר להם דוד לישראל: מי שענה את אביכם יעקב, הוא יענה אתכם בעת צרתכם. נשים לב כי המדרשים הללו התייחסו לצרת היולדת בתור המשל להבנת הפסוקים. יודעים אנו, כי צרת היולדת היא בשל הפתח הצר שבו התינוק צריך לצאת, אך צרה זו היא צרה זמנית שאחריתה בחיים חדשים שיתקבלו בצהלולים ובשמחה. כך צריך להיות היחס הנכון לצרה.
מדרש נוסף אומר: "משל לאב ובן שהיו מהלכין בדרך. נתייגע הבן ואמר לאביו: היכן היא המדינה? (העיר) אמר לו האב: סימן זה יהא בידך: אם ראית בית הקברות לפניך - הרי המדינה קרובה לך. כך אמר להם הקב"ה לישראל: אם ראיתם הצרות שתקפו עליכם, באותה שעה אתם נגאלים, שנאמר: יענך ה' ביום צרה". וכן אמר ירמיה הנביא: "עת צרה היא ליעקב - וממנה יוושע" - דווקא מתוך הצרה באה הישועה. יש כאן אמירה חזקה - שהמוות הוא הסימן המקדים לחיים: בית הקברות הוא הסימן לעיר, צער הלידה קודם לחיים החדשים, יום הזיכרון מבשר את יום העצמאות.וכפי שכתב פיבל מלצר בספרו "פני ספר תהילים": "יש צלצול מיוחד למדרש זה בימינו, בהם נתכוננה המדינה על יד בית הקברות, אשר בו טמנו גוויות הלוחמים הנאמנים למען הקמת מדינה זו".
לא מדובר רק בצער ציבורי, אלא בכל צרה שפוקדת את האדם הפרטי - עליו להאמין ולקוות לטובה שעוד תצא ממנה. אמר רבי נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן". ובמילים אחרות: הקלקול מבשר את התיקון, הצרה קודמת לרווחה, היגון קודם לשמחה. בתחילה: "יענך ה' ביום צרה" - ובסופו של דבר: "המלך יעננו ביום קראנו".
Comments