פרק י': דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו

מגילת אסתר מסתיימת בפסוק: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו, דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (אסתר י', ג). נחלקו המפרשים האם לקרוא את הפסוק הזה כמליץ טוב על מרדכי או להפך. על פניו, פסוק זה נותן קרדיט גדול מאוד למרדכי היהודי, אך מי שידייק ישים לב כי דברי השבח הללו יכולים דווקא להקטין מגדולתו. הכיצד? "מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ": מרדכי הוא המשנה למלך ולא המלך, מפני שהוא לא נמצא במקומו הטבעי – בארץ ישראל. "וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים" – אך לא לאומות העולם. "וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו" – אך לא לכל אחיו, לא כל היהודים מביטים על מרדכי בעין טובה ומרוצים מהנהגתו. כנראה שאלו יהודי ארץ ישראל שהחלו בהקמת הבית הלאומי בשנית ומרדכי לא נמצא עמם (לפי פשט הפסוקים). יחד עם זאת, הפסוק מוסיף הסתייגות כי מרדכי מצד עצמו הוא: "דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ". מרדכי ללא ספק רצה בטובת עמו והציל יחד עם אסתר את הקיום היהודי בגלות. לעומת זאת, יש מהמפרשים שדייקו אחרת ואמרו: "דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ" – אין "טוב" אלא בית המקדש, שהיה מרדכי דורש את בנין בית המקדש לעם ישראל. "וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" – שהיה מזהיר את בני דורו שלא לנצח לדבוק בדרך המלחמה (כפי שנלחמו בשונאיהם באותו הדור) אלא בדרך השלום.


נסיים בנקודת זכות של מרדכי. כפי שלמדנו, מרדכי אמנם לא הביא את עם ישראל לארץ ישראל, אך סוף סוף הוא היה מנהיג חשוב שעסק בצרכי ציבור לשם שמיים ואנו יכולים ללמוד מדרכי הנהגתו גם לימינו אנו. על הפסוק הנזכר: "דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" - אומר רבי מנחם מנדל מרימנוב שמרדכי היה ההפך הגמור של אנשים שעוסקים בצרכי ציבור שלא באמונה. על פי רוב, עסקנים אלו הם דורשים טוב לזרעם ודוברים שלום לכל העם. דהיינו, הם יודעים לדבר במתק שפתיים ולהבטיח הבטחות גדולות, אך את הטובה המעשית והחומרית הם דורשים לזרעם ולמשפחתם. לעומת זאת, מנהיג מסוגו של מרדכי הוא כזה הדורש טוב לעמו – הוא מתחלק בטובה עם כל עמו, ולזרעו הוא משאיר את הצוואה הרוחנית של להיות דוברי שלום. זו הלצה נאה וחינוכית לסיים בה את מגילת אסתר.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ט': שירת עשרת בני המן

סיפור תליית עשרת בני המן המופיע בפרק ט' של המגילה נכתב בצורה של שירה ונקרא בנשימה אחת. כך אומרים חכמים בגמרא (מגילה טז:): "אמר רב אדא דמן יפו: עשרת בני המן ו"עשרת" [המילה עשרת שמופיעה לאחר מכן] - בעי

פרק ח': ליהודים היתה אורה ושמחה

בפרק ח', מרדכי מקבל את טבעת המן ואת בית המן לרשותו, ואסתר ממשיכה להיות המלכה. חודשיים ימים לאחר הדחתו של המן ותלייתו, מרדכי ואסתר מבקשים להעביר את רעת המן ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים. למעשה, הם מציל

פרק ז': וגם חרבונה זכור לטוב

בפרק ז', עלילת המגילה מגיעה לפסגתה. לפי פשוטו של מקרא, העלילה מתקדמת לפי מצב רוחו של המלך - אם המלך בטוב או שלא, אם המלך רגוע או שחמתו בערה בו. אחשורוש אינו נראה כמלך שיוזם מהלכים אלא ככזה שמגיב אליהם