בפרק ז', עלילת המגילה מגיעה לפסגתה. לפי פשוטו של מקרא, העלילה מתקדמת לפי מצב רוחו של המלך - אם המלך בטוב או שלא, אם המלך רגוע או שחמתו בערה בו. אחשורוש אינו נראה כמלך שיוזם מהלכים אלא ככזה שמגיב אליהם. מצב רוחו מנהל את הממלכה ואת אנשי החצר שלו. הבה נראה כיצד הדברים מתגלגלים בפרק ז'.
הפרק מתחיל בתיאור המשתה השני של אסתר אליו הובהל המן. חכמים אומרים שלאחר שהרכיב את מרדכי על סוס המלך ברחובות העיר, המן שב אל אל ביתו כשהוא "אבל וחפוי ראש" מפני שהבת שלו שפכה עליו בשוגג מי שופכין ושלחה יד בנפשה מרוב בהלה. המן, אם כן, הובהל אל המשתה כשמצבו הנפשי בכי רע והוא מדיף ריח רע. סביר להניח שהמלך לא שש לראותו במצב זה. לאחר מכן, חמתו של המלך בוערת בקרבו כאשר במהלך המשתה אסתר פונה אומרת לו: "נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד" (אסתר ז', ד) ומטיחה בהמן את האשמה באמרה: "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה!" (שם, ו). המלך מבקש להירגע מרצף האירועים המתסיס ויוצא לחצר. חכמים אמרו שהמלך אחשורוש ראה את ילדיו של המן הורסים את פרדסו, וכששאל אותם לסיבת הדבר השיבו לו שאביהם המן אמר להם לעשות כן. המלך שב מן החצר וראה את המן "נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ" (שם, ח), והוא צועק: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?!" (שם). משום מקום, צץ לו חרבונה, אחר מסריסי המלך ואומר למלך שהמן הכין עץ שעליו רצה לתלות את מרדכי. המלך בחמתו מצווה לתלות את המן עליו, ורק אז: "וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (שם, י). אם כן, מצב רוחו של המלך מנהל את העלילה מתחילת הפרק ועד סופו באופן מובהק. אסתר יודעת זאת היטב, וכאשר היא מבקשת על עמה, היא לא טוענת זאת בשם המוסר או הצדק, אלא בשם התועלת הכלכלית שתצמח למלך מהישארותם של היהודים בחיים: "וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (שם, ד).
אגב כך, נשים לב כי תזמון האירועים הוא חשוב מאוד לסדר הדברים. אילו לא היה העץ מוכן, אולי אחשורוש היה מתרצה לתחנוני המן? אילו חרבונה לא היה נוכח במקום, אולי המלך לא היה יודע על העץ והמן היה ניצל? אילו המלך לא היה יוצא לחצר או שב בתזמון אחר, אולי לא היה תופס את המן כשהוא נופל על המיטה? ועוד, ועוד. יד ההשגחה הנסתרת פעלה כל זאת.
כאמור, בסוף הפרק מגיח לו חרבונה וחותם את גורלו של המן למיתה מיידית. מי היה אותו חרבונה עליו אנו אומרים "וגם חרבונה זכור לטוב" לאחר קריאת המגילה? המילים "זכור לטוב" מזכירות לנו את אליהו הנביא כמובן, ואכן יש במדרש דעות שאומרות שאליהו הנביא הוא שלבש את דמותו של חרבונה על מנת להציל את היהודים. אם כן, לפי דעה זו, מדוע בכל זאת אומרים "וגם חרבונה זכור לטוב", ולא: "וגם אליהו זכור לטוב"? – כנראה שאם אליהו הנביא התחפש לחרבונה – היתה לחרבונה זכות שבגינה גלגלו עליו זכות נוספת. הסביר המגיד מדובנא שכאשר פשוטי העם היו הולכים למסיבות בזמנם, הם היו משאילים בגד יפה מן העשיר, וכאשר היו מחזירים אותו לעשיר – היו מכניסים לבגד איזו מתנה טובה. לכך, לאחר שאליהו השתמש ב"בגדיו" (גופו) של חרבונה - עליו להשאיר לו דבר מה טוב, משהו שיהיה זכור לטוב.
חכמים בגמרא אומרים שחרבונה רשע היה – לפי שהיה באותה עצה עם המן שביקש לתלות את מרדכי על עץ, אלא שכיוון שראה שלא נתקיימה עצתו של המן - הפיל את כל האשמה עליו כדי שלא ייהרג גם הוא. מנין דייקו זאת חכמים? הסביר זאת המגיד מדובנא בעזרת משל לאדם עני שהיה סומא והסתייע בנער שהיה מוליך אותו ממקום למקום. פעם אחת, במהלך נדודם מעיר לעיר חש העני שהארנק שלו אבד. הוא החל לבכות ולזעוק בפני העוברים והשבים שיעזרו לו למצוא הארנק, כאשר למעשה הארנק לא אבד – אלא נערו חמד אותו ושם אותו בכליו. הנער ראה את צערו של הסומא, ריחם עליו והחליט להשיב לו את הארנק. מה עשה? העמיד פנים שזה הרגע מצא את הארנק וצעק לעבר הסומא בקול נרגש: "הנה, מצאתי את ארנקך ובו שלוש מאות שבעים וחמישה זהובים!" ניגש אל הסומא, לקח ממנו את הארנק וסטר על לחיו. "זו הכרת הטוב שלך?" שאל הנער בתדהמה. השיב לו הסומא: "מנין לך שיש בארנק בדיוק שלוש מאות שבעים וחמישה זהובים, אם לא שנתכוונת לגנוב אותם וספרת אותם?". כך גם בנמשל, אומר המגיד מדובנא, חרבונה אומר למלך: "גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה" (אסתר ז', ט) – ומנין לו לחרבונה שהעץ גבוה בדיוק חמישים אמה ושמרדכי היה מיועד להיתלות עליו, אם לא שהיה עם המן באותה עצה ואמר יחד עם אוהביו של המן: "יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו" (אסתר ה', יד). מכאן דייקו חכמים שחרבונה היה עם המן באותה עצה. אם כך, מדוע חרבונה הוא בכל זאת "זכור לטוב"? אפשר לומר שהוא זכור לטוב מפני שהוא עשה תשובה ברגע האמת. הוא הצטרף אל עשיית הצדק של אסתר במקום ובזמן הנכון ועל כן גלגלו זכות זו על ידו.