top of page

פרק י"א: הרועה, הנר, המוציא והמביא

לאחר מותו של שאול, מלך דוד על שבט יהודה ואיש בושת בנו של שאול מלך על שאר ישראל. זהו הסיפור ההיסטורי שלא מוזכר בספר דברי הימים - ספר שעניינו להגדיל ולהגביה את מעלת דוד. בפרק י"א, הכתוב מתאר לנו את תמימות הדעים שהיתה בכל ישראל אודות בחירתו של דוד למלך: "וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִיד חֶבְרוֹנָה לֵאמֹר: הִנֵּה עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ, גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם גַּם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ - אַתָּה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ: אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א י"א, א-ב). לשונם כאן נשענת על לשונו של משה רבנו שביקש מה' שיעמיד לישראל מנהיג ראוי אחריו: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כ"ז, יז). אם כן, הקרדיט להוצאת והבאת העם למלחמה ניתן לדוד על ידי העם אפילו בזמן ששאול מלך על ישראל. רש"י משלים את המהלך ואומר: "על זה אמר דוד: ה' רועי לא אחסר (תהלים כ"ג) - אתה אומר לי: אתה תרעה. מה אני יכול לרעות? אין הדבר תלוי בי! אלא, ה' רועי לא אחסר, וגם אני לא אחסר לכם". כלומר, דוד המלך אומר לה': אני איני יכול להיות הרועה - אלא רק אתה הרועה האמיתי. ואז יש מן הסכם בין דוד לה' - ה' יהיה הרועה של דוד, ודוד יהיה הרועה של ישראל. ה' לא יחסר לדוד, ודוד לא יחסר לישראל. וכך, ההיררכיה הזו של מלך הנמצא מעל העם ואלוהים הניצב מעל המלך היא היררכיה בריאה ושלימה. ממשיך רש"י ואומר: "ודוגמא בשמואל (שמואל ב' כ"א): "אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו במלחמה ולא תכבה את נר ישראל" - אמר להם דוד: "כי אתה נרי ה', וה' יגיה חשכי"". במקרה האמור שם בספר שמואל הפלשתים נלחמו בישראל אחר מות שאול, דוד ירד להלחם בהם והתעייף, ואבישי בן צרויה הצילו בקרב. לאחר מכן נשבעו אנשי דוד לו שלא יצא עימם יותר למלחמה על מנת שלא יכבה נר ישראל. על כך אומר דוד: "כי אתה נרי ה'" - ה' הוא נרי, ואני הוא נרם של ישראל.


בהמשך הפרק נאמר: "וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם דָּוִיד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה' וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִיד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר ה' בְּיַד שְׁמוּאֵל" (דברי הימים א י"א, ג). דוד כורת ברית בחברון לפני ה'. בדרך כלל, הביטוי "לפני ה'" מציין את המשכן - שם השכינה שורה, ועל כך אומר רש"י: "לפני ה' - והלא לא היה המשכן בחברון! אלא מהו "לפני ה'"? - כל מקום שעושין תנאי או כורתין ברית - המקום שם הוא". זו אמירה חזקה מאוד. לעומת הפרק הקודם שהסתיים באקורד צורם כשדיבר בגנותו של שאול שה' סר מעליו, בפרק י"א יש הבלטה לכך שדוד עובד בשיתוף פעולה הדוק עם ה' - אלוהים רועה אותו, הוא נרו והוא נמצא עמו במקום שהוא כורת בריתות.


בסמוך לכך נאמר: "וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם הִיא יְבוּס וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (שם, ד). ואומר רש"י: "הלך מיד למלחמה כשהמליכוהו כל ישראל, שלא יאמרו ישראל: כל המלחמות שעשה דוד בימי שאול נוצח - [מפני ש] מזלו של שאול היה, ועתה דואג להלחם. לכך הלך מיד למלחמה". כלומר, דוד מבטל כל עילה למחשבה שהמלחמות שניצח בימי מלכות שאול היו מפני מזלו של שאול ומיד עם עלותו לכיסא המלכות הוא יוצא אלי קרב. אך הוא לא סתם יוצא לקרב, אלא הוא יוצא לכבוש את ירושלים. היתה לו בכך מטרה ברורה מאוד, שכן ירושלים שייכת חציה ליהודה וחציה לבנימין. מיד עם המלכתו, דוד מעוניין לאחד את המלכות - לאחד בין שבט יהודה לשבט בנימין, בין משפחתו שלו למשפחתו של שאול, ואין מקום טוב מירושלים לעשות בו את האיחוד הזה, מתוך תקווה שהשלום בעיר הבירה והמלוכה תהווה בשורת שלום לכל השבטים שהמליכו את דוד עליהם.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק כ"ט: ראיתי בשמחה להתנדב לך

על הפרוכת בבית הכנסת בקיבוץ "שדה אליהו" שבעמק המעיינות כתוב בגדול: "רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ" (דברי הימים כ"ט, יז). פסוק זה...

פרק כ"ח: הכל בכתב, מיד ה', עלי השכיל

בפרק כ"ח, דוד מקהיל את כל ישראל ומבקש מהם להמשיך במצוות ה'. לאחר מכן הוא נותן תוכחת מוסר ודברי עידוד לשלמה בנו אודות בניין המקדש, כמו גם...

פרק כ"ז: המקורבים למלך

בפרק כ"ז, אחר שסיימנו למנות את שמות ראשי המחלקות המשרתים את המלך מדי חדש בחדשו ומנינו את שמות השרים של כל שבט ושבט ואת השרים הממונים על...

Comments


bottom of page