פרק ט': אברהם ומשה

את פרקים ט' ו-י' יש לקרוא בנשימה אחת, ברצף אחד. ביום כ"ד בתשרי נאספו בני ישראל לצום, הם קוראים בספר תורת ה', מודים ומתוודים לה', ואז קמים הלווים ואומרים דברי תפילה. תפילתם כוללת וידוי, הודאה, סקירה היסטורית ובקשה על המצב בו הם נמצאים. בפרק י', הם יחברו אמנה לקיום התורה והמצוות בינם לבין ה'. תפילת הלויים הזו שאותה אנו משלבים בתפילת שחרית מדי יום ביומו, פותחת - כאמור – בוידוי: "וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם" (נחמיה ט', ב). לאחר מכן, עוברים להודאה: "וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה. אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים" (שם, ה-ו). לאחר מכן מתחילה הסקירה ההיסטורית: "אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם, וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים, וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם" (שם, ז). אברם היה בארץ ארם וחשב שהוא אב-רם, דהיינו: אב לארם (כך בלשון חכמים בגמרא במסכת ברכות). הקב"ה שינה את שמו לאברהם ובכך רמז לו שזהותו אינה ארמית אלא היא זהות אוניברסאלית כללית החופפת מעל לכל האומות, בדומה לשמו של הקב"ה שהוא "מְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה" (שם, ה). ממשיך הכתוב ומתאר את הברית שכרת ה' עם אברהם: "וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ, וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ, וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה" (שם, ח). משם ממשיכים לסיפור יציאת מצרים, קריעת ים סוף, נחיית בני ישראל במדבר בעמוד אש וענן, ואז מגיעים לנתינת התורה בהר סיני ביד משה: "וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ" (שם, יד). אגב, בתפילה זו נעשה שימוש גם במילותיו של משה רבנו: "וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא - שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד" (שם, לב). בסוף התפילה, הם מתוודים לפני הקב"ה ומתארים את מצבם כעבדים חסרי עצמאות מדינית: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם עֲבָדִים וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת פִּרְיָהּ וְאֶת טוּבָהּ הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים עָלֶיהָ, וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה לַמְּלָכִים אֲשֶׁר נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִים וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם, וּבְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ" (שם, לו-לז).


כאמור, בתפילה זו נזכרו שתי דמויות היסטוריות חשובות בעם ישראל: אברהם ומשה. לא לחינם דווקא שני אלו נזכרו בתפילה זו. אברהם הוא ראש שושלת האבות, הוא מקנה לנו את זהותנו. משה הוא ראש שושלת הרבנים והחכמים, ראש שושלת התורה. אי אפשר למשה בלי אברהם, ואי אפשר לאברהם בלי משה. וכפי שאמר הרב יהודה ליאון אשכנזי: תורת משה ניתנת למי שיש לו את הזהות והפנים של אברהם אבינו. כך אנו מוצאים שדווקא מסכת אבות פותחת במילים: "משה קיבל תורה מסיני" (אבות א', א), וזאת על אף ש"אין קורין אבות אלא לשלושה" (ברכות ט"ז:) והיינו מצפים אם כן שמסכת אבות תפתח במילים: "אברהם אומר... יצחק אומר... יעקב אומר...". דבר זה בא ללמדנו שמסכת זו הגדושה בדברי חכמים היא מסכת "אבות" - המחוברת לזהות האבות ויונקת ממנה. פרקים ט' ו-י' מתארים לפי דעת רבים את ייסודה של כנסת הגדולה, שאנשיה הם למעשה המשך של תורת משה עם הזהות של אברהם אבינו. וכך, בחתימת האמנה בפרק י', אנשי כנסת הגדולה מצהירים על המשך מסירת תורת משה שהיא התגלמות הערכים הנעלים שקיבלנו מאברהם, יצחק ויעקב. לכך, המשנה הראשונה במסכת אבות כוללת למעשה את כולם: מצד אחד - למסכת קוראים "אבות" על שם אברהם, יצחק ויעקב, ומצד שני – המסכת מתחילה בקבלת התורה מסיני ובמסירתה ממשה ליהושע, לזקנים ולנביאים עד לאנשי כנסת הגדולה המצהירים כי הם ממשיכי פרצופו של אברהם שקיבל את צורתו ותבניתו בתורת משה.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק י"ג: זכרה לי אלוהי לטובה

הספר מסתיים עם תזכורת על מנהיגותו של נחמיה. כבר נוכחנו לראות כי נחמיה הוא מנהיג בעל עמוד שדרה חזק שאינו אומר נואש ויודע לכלכל את צעדיו נכונה גם במצבים קשים. אם ספר עזרא הסתיים בערפל והשאיר אותנו בלי ל

פרק י"ב: ותעמודנה שתי התודות

בפרק י"ב מתקיימת מסיבת חנוכת חומות ירושלים. נחמיה מחזק את חומותיה ודואג להאציל מרוחו של דוד המלך עליה – בשיר, במצלתיים, בנבלים ובכינורות. וכך באים להם כל הלויים וכל האנשים החשובים בעולים על מנת לחנוך

פרק י"א: רֹאשׁ הַתְּחִלָּה - יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה

מי לא רוצה לגור בירושלים? ככל הנראה קשה לגור בירושלים עוד מימי קדם, שהרי בפרק שלנו העם מברכים את המתנדבים לשבת בירושלים. חכמים אומרים שמכאן למדים ש"ישיבת כרכים קשה" – קשה להיות עירוני ולגור בכרך. כפי