top of page

פרק ח': ליהודים היתה אורה ושמחה

בפרק ח', מרדכי מקבל את טבעת המן ואת בית המן לרשותו, ואסתר ממשיכה להיות המלכה. חודשיים ימים לאחר הדחתו של המן ותלייתו, מרדכי ואסתר מבקשים להעביר את רעת המן ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים. למעשה, הם מצילים את היהודים – אך לא את היהדות, לא את רוח האומה.


במה דברים אמורים? בפרק ח', מופיעים שני פסוקים אותם אנו רגילים לקרוא במנגינה שמחה, אך מבקש אני לקרוא אותם קצת אחרת.


הפסוק הראשון מתחיל במילים: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ח', טו). לו היינו זוכים, המשכו של הפסוק היה: "וישם פניו אל ארץ אבותיו, וישב לארץ ישראל ועימו עם רב, ויביאו עימם כסף וזהב לרוב, ויזרעו שדות, ויטעו כרמים, ויבנו המקדש וכו'". בפועל, הפסוק ממשיך אחרת לגמרי: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן, וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה" (שם). מרדכי יוצא בלבוש המלך ונשאר בשושן הבירה. הוא לובש את התרבות הפרסית ונשאר בפרס.


הפסוק השני הוא: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (שם טז). חכמים בדרשתם בתלמוד אומרים: "אורה – זו תורה, שמחה – זה יום טוב, ששון – זה מילה, יקר – אלו תפילין". בדרשה זו, חכמים משלימים את החסר ומשיבים את היהודים לזהותם המקורית. במציאות ההיסטורית, היהודים שמחו על הצלת גופם גרידא, ואילו רוחם נותרה ללא שינוי לצערנו - לא היתה נהירה של יהודים לשיבה אל ארץ ישראל ואל זהותם המקורית, למרות שעל פניו הם יכלו לנצל את ההזדמנות ולעשות כן. לכך, חג הפורים הוא חג שבו אנו חוגגים את ניצחון הגוף בלבד, כי לצערנו הרוח לא היתה גדולה דיה.


את תחילת הפסוק הנזכר אפשר גם לקרוא בהנגנה (אינטונציה): "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (שם), רוצה לומר: רק ליהודים היתה אורה ושמחה – אך לא לשאר האומות. לעם ישראל הלא יש תפקיד ושליחות אוניברסאליים - להיות אור לגויים. אי אפשר למלא תפקיד זה בגלות אלא רק בארץ ישראל מתוך עצמאות וחוזק גשמי ורוחני. רק אז יש אפשרות להגשמת הנבואה "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם" (ישעיהו ב', ג). ואף שנאמר בסוף הפרק: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים" (אסתר ח', יז) – הלא מדובר בתחפושת בלבד, והמשך הפסוק יוכיח: "כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם".


לכך, אמרו לנו חכמים: "משנכנס אדר – מרבין בשמחה". מצווים אותך לשמוח בעל כרחך, שאם לא כן – לא בהכרח היית שמח, שהרי סיפור המגילה והרקע ההיסטורי העוטף אותו עצובים הם. היתה כאן הזדמנות חד פעמית לסיים את הגלות ולעלות לארץ ישראל מתוך רוב עושר וכבוד. מרדכי וחכמי הגלות יכלו לבוא לסייע לעזרא ולנחמיה בבניין העם והארץ, ואחריהם היו עולים כולם כחומה בצורה והבית הלאומי היה יציב יותר, ומי יודע איך היתה נראית ההיסטוריה שלנו. ועם כל זאת, על אף שהיתה החמצת השעה, אומרים לנו חכמים: אל תהיה עצוב, שמח במה שהיה. "משנכנס אדר מרבין בשמחה". אף על פי שהשמחה היא רק שמחת הגוף ולא שמחת הרוח, בכל זאת תשמח. גם לגוף יש ערך - במינון הנכון. עשה חגיגה גופנית, שתה לשוכרה, סלק את הרוח והדעת מתוכך לרגע קט, ותהיה כל כולך "גוף" ליום אחד – תן לו את חלקו המגיע לו לפי ערכו. ודע, כי יבוא יום שנשמח כולנו וכל העולם יחד עמנו גם על הצלת וישועת הרוח.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ט': שירת עשרת בני המן

סיפור תליית עשרת בני המן המופיע בפרק ט' של המגילה נכתב בצורה של שירה ונקרא בנשימה אחת. כך אומרים חכמים בגמרא (מגילה טז:): "אמר רב אדא דמן...

פרק ז': וגם חרבונה זכור לטוב

בפרק ז', עלילת המגילה מגיעה לפסגתה. לפי פשוטו של מקרא, העלילה מתקדמת לפי מצב רוחו של המלך - אם המלך בטוב או שלא, אם המלך רגוע או שחמתו...

Comments


bottom of page