פרק ז': אל תהי צדיק הרבה

בפרק ז', שוב קהלת שם את ליבו ופיו אל הצדיקים והחכמים. בתוך דבריו הוא נותן לנו עצה טובה: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם?" (קהלת ז', טז) - אל תהיה צדיק יותר מדי או חכם יותר מדי, כי אם תלך בדרך קיצונית בצדקותך או בחכמתך אתה תמצא את עצמך "שומם" – תדכא את נפשך בפרישות ותעזוב את חברת בני אדם. ומצד שני אל תלך בדרך קיצונית בכיוון ההפוך: "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל, לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ?" (שם, יז). אם כן, מהו הדבר הטוב? - "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם" (שם, יח). כלומר: הלך בשביל הדרך, בדרך הממוצעת. כך פירש הרמב"ם את הפסוקים הללו בהלכות דעות: "שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם - אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה... גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה... לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים... ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר: אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם" (משנה תורה, הלכות דעות פרק ג הלכה א).


צדיק הרבה הוא הטהרן. כך התלמוד דורש את הפסוקים הללו בהקשר של מלחמת שאול בעמלק (יומא כב:): "בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול (שמואל א ט"ו, ג) "לך והכית את עמלק", אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז, טז): "אל תהי צדיק הרבה". ובשעה שאמר לו שאול לדואג (שמואל א כב, יח): סוב אתה ופגע בכהנים יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז, יז): "אל תרשע הרבה"".


רבי רפאל ברדוגו, המכונה "המלאך רפאל", היה צדיק וחסיד גדול. על קברו במקנס כתבו שהוא נפטר בשנת "כי גמר חסיד" (לרמוז שכביכול מידת החסידות הלכה יחד עמו). בפירושו לקהלת, הוא כותב: "אל תהי צדיק הרבה – לא תאסור יותר ממה שאסרה התורה. כי די בחומרות התורה, או די במה שהסכימו להקת החכמים המוסמכים לנו והם לנו בזמן הזה לעיניים – אלו חכמי התלמוד, וזולת החומרות הנזכרים בתלמוד – עליהם הוא אומר: אל תהי צדיק הרבה". רבי רפאל ברדוגו היה פוסק גדול ואמיץ שהיה בעל "כוחא דהיתרא" נדיר ביותר ולא נמצא כדוגמתו אפילו בפוסקי ימינו (ישנם פסקים שכתב לפני כמאתיים שנה שאין רב שיפסוק כמותם היום). כוחו הגדול היה בכך שידע כיצד להשתמש בחכמה ובהלכה כדי לקיים את הקהילה ולהנהיג את החיים. בהמשך דבריו, הוא מבקר בצורה חריפה את המחמירים: "וכמדומה לי, שכל רבותינו האשכנזים לא פרשו הפסוק הזה, שהרבו והפריזו על המידה בחומרות". אלו דברים חריפים ביותר שהוא משמיע כנגד החומרות שמצא בפסקי ההלכה של פוסקי אשכנז לפני כמאתיים שנה. הוא מסיים את דבריו: "וגם וידוי יום הכיפורים מסייע את פירושנו, שאנו אומרים בו: "את אשר אסרת – התרתי, ואת אשר התרת - אסרתי". וקצת קשה: ומה בכך? אלא ודאי שאין רצונו של הקב"ה לאסור את המותר, כי בזה יכבד עול התורה על מקבליה ויפרקו עולהּ חס וחלילה, והכתוב אומר: דרכיה דרכי נעם. והרבה קרא תיגר רבינו הרמב"ם בשמונה פרקיו על המרבים בתעניות ובסיגופים חינם, והוא אמרו לבסוף: "למה תשומם?" – שעל ידי החומרות תפרוק עול". יש ללכת בדרך ממוצעת גם בפסיקת ההלכה – אל תנקוט בדרך ה"עצבנות הדתית" שמבקשת להחמיר בכל ספק וכביכול להצטייר טוב יותר כלפי שמיא וכלפי הבריות, אלא עליך ללכת בדרך הממוצעת: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם" (קהלת ז', יח).