פרק ו': דודי ירד לגנו

"אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ?" (שיר השירים ו', א). בפשט הדברים, העלמות מנסות לעזור לרעייה ואומרות לה שיסייעו לה למצוא את אהובה. ניתן גם לקרוא את דבריהן באופן ציני, דהיינו: לאחר שהרעייה אמרה לעלמות: "השבעתי אתכם, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני" (שם ה', ח), כעת הן אומרות לה: "אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים?" - מניין לך שהוא אוהב אותך יותר מכולן, את שחושבת שאת ה"יפה בנשים", והלא הוא הלך ממך ועזבך! "אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ" - הבה נתחרה על ליבו עימך ונראה במי הוא יבחר. משיבה להן הרעייה: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם, לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" (שם, ב) – דודי הלך לא מפני שהוא רוצה לעזוב אותי, אלא אדרבה - הוא רוצה למסד את הקשר ולחזק אותו, לכך הוא הלך לרעות בגנים וללקוט שושנים אותן יביא לי כתשורה. והיא מוסיפה הבהרה: "אֲנִי לְדוֹדִי - וְדוֹדִי לִי, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (שם, ג) – דודי הוא שלי ואני שלו, ואין טעם שתבקשו אותו עימי.


לפתע, מפציע הדוד, מחמיא לרעייה ומאשר את דבריה: "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת... שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים..." (שם ו', ד-ו). לאחר מכן, הוא גם רומז ליתר העלמות שבסופו של דבר יודו לדברי הרעייה שהיא היפה בנשים: "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר - אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי, אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ" (שם, ח-ט).


ללא ספק, הפסוק המרכזי של הפרק הוא "דודי ירד לגנו" ומסמל את עזיבתו הזמנית של הדוד, עזיבה שהיא כולה מלאה במחשבות על הרעייה. רבי חיים הכהן שחי בסוריה במאה השבע עשרה, כתב פיוט ארוך בשם "דודי ירד לגנו" – פיוט שהוא למעשה קינה. אחינו המרוקאים שרים אותו בכל ליל שבת של "שירת הבקשות", ובכל שבת בלחן אחר. נקרא כמה בתים ממנו ונתרשם כיצד הוא מתכתב עם כל פרקי שיר השירים. בפיוט זה יש בו דו שיח בין הדוד לרעייה, הרעייה קמה בחצות ליל ואומרת לדודה שהיא אוהבת אותו ומחפשת אותו. היא חשה שלא רק היא קמה, אלא גם הוא בא לקראתה – ובאותה שעה אינטימית היא אומרת:

דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לִרְעוֹת בַּגַּנִּים, לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים

זהו זמן תיקון חצות לפי הזוהר, בו הקב"ה יורד להשתשע בגן עדן עם נשמות הצדיקים ומזיל שתי דמעות שנוחתות לים הגדול. הוא קורא לרעייה (כנסת ישראל) ומבקש ממנה לפתוח את שערי ציון:

קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי תַמָּתִי שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהַבְתִּי.

הרעייה מגיבה לדבריו בשאלה נוקבת:

אֵלֶיךָ דוֹדִי נַפְשִׁי אֶשָּׂא, אֵיךְ אֵשֶׁת נְעוּרִים הִיא גְרוּשָׁה

מֵאָז הָיִיתִי עַל לִבְּךָ חֲרוּשָׁה, וְעַתָּה הִמְלַכְתָּ אֵשֶׁת זְנוּנִים.

הקב"ה מנסה לנחם אותה ואומר לה שהיא אחותו-תמתו:

בִּתִּי אַל תִּפְחֲדִי כִּי עוֹד אֶזְכְּרֵךְ, וּמֵאֶרֶץ רְחוֹקָה אֲקַבֵּץ פְּזוּרֵךְ

עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ, וְגַם אָמְנָה אַתְּ אֲחוֹתִי

היא עונה לו בכאב כי נדמה שאשת הזנונים גנבתו ממנה:

גָּדֵל כְּאֵבִי כָּל עֵת אֶזְכְּרָה אֵיכָה שִׁפְחָה תִירַשׁ גְּבִירָה

וְהִיא עַתָּה מִתְנַכֵּרָה בְּשִׂמְחַת עוֹלָם וְנִטְעֵי נַעֲמָנִים

הקב"ה מדבר על ליבה ואומר לה כי ישלח מעליו גדי עיזים (משל לעשו או ישמעאל) ויתייחד עימה בקרוב:

דְּעִי כִּי אֲחִישֶׁנָּה עֵת רָצוֹן וְתִשְׁאֲבִי מַיִם חַיִּים בְּשָׂשׂוֹן

אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה בְּיַד אִישׁ עִתִּי

אך הרעייה ממשיכה לבכות ונזכרת בזוגיות היפה שהיתה להם בעבר:

הָהּ הָהּ אֲדוֹנִי כִּי בְזִיתָנִי וּמִשָּׁמַיִם אֶרֶץ הִשְׁלַכְתָּנִי

בְּיוֹם קָרָה מַעֲדֶה בֶּגֶד יְעָטָנִי וַאֲשֶׁר בֵּיתִי הָיָה לָבוּשׁ שָׁנִים

הקב"ה מבטיחהּ שהיא עוד תשוב לימי גדולתה:

וְאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וְשֵׁשׁ אֶחְבְּשֵׁךְ וּמִשְׁבְּצוֹת זָהָב עַל לְבוּשֵׁךְ

וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תִּהְיֶה בְרֹאשֵׁךְ וְעַל כָּל כָּבוֹד יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי

ובהמשך הפיוט אומרת הרעייה בבית שמסכם את כל שיר השירים כמעט:

קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי מַחֲמַד עֵינִי אֶשְׁאַל מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ - יִשָּׁקֵנִי

וִימִין חֶשְׁקוֹ תְּחַבְּקֵנִי נָגִילָה בִנְאוֹת דֶּשֶׁא וּמַעְיַן גַּנִּים

רֵעִי, לְכָה נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ אַהֲבַת עוֹלָמִים

כְּאָח לִי אֶשָּׁקְךָ נֶגֶד כָּל הָעַמִּים אֶנְהָגְךָ אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי

ומסכם הדוד את שבחה של הכלה:

שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה - צוּף יְזוּבוּן וְעֵינַיִךְ יוֹנִים - לֵב יֵיטִיבוּן

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ - רָצוֹן יִשְׁאֲבוּן שֶׁפַע חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים

תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָךְ יְדִידוּת נַפְשִׁי וְלִבִּי אַחֲרַיִךְ הָלַךְ

אַהֲבַת נְעוּרִים זָכַרְתִּי לָךְ לָכֵן בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי

מֹר וַאֲהָלוֹת בְּגָדַיִךְ נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם שְׁמָנַיִךְ

צְרוֹר הַמֹּר בֵּין שָׁדַיִךְ פְּאֵר וְכָבוֹד כָּל עֲדָתִי

כאן מסתיים לו דו השיח והפייטן מפציע ומסכם את פיוטו בשירה על העתיד לבוא:

תַּעַן לְשׁוֹנִי שִׁיר בְּסוֹד יְשָׁרִים עֵת יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל עִם אֵשֶׁת נְעוּרִים

וְהֵיכָל תִּוָּסֵד בְּרֹאשׁ הֶהָרִים בְּשַׁעֲרֵי צִיּוֹן נָעוּף כַּיּוֹנִים

והוא מבקש מהפייטנים להמשיך ולשיר אחריו על האהבה הגדולה שבין הקב"ה לכנסת ישראל:

חַלּוּ גִבּוֹרֵי כֹחַ אַחַי וּלְאֻמִּי יוֹמָם וָלַיְלָה לָאֵל אַל תִּתְּנוּ דֹמִי

יִבְנֶה צִיּוֹן וִיכַנֵּס נִדְחֵי עַמִּי מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת אֶל בֵּית חֶמְדָּתִי

כְּבוֹד ה' בְּתוֹכָהּ לְמוֹפֵת וּלְאוֹת הָאֵשׁ חוֹמָה אֲרֻכָּה סָבִיב לְהַרְאוֹת

נָא חִישׁ גּוֹאֲלֵנוּ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת הוֹשִיעָה יְמִינְךָ בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים.

אם כן, הקב"ה אינו מתבצר במקומו ויורד לגנו, אך גם שם דעתו, ליבו ומחשבותיו נתונים לכנסת ישראל אהובתו. הוא יורד לגנים כדי ללקוט שושנים ולהביאן לאהובתו. העולה מן הפיוט הוא, שעל מנת שאהבתם תהיה ראויה – לא מספיק שיהיו להם רק שושנים ורק חיזורים בשווקים וברחובות, אלא צריך שיהיה להם בית.