פרק ה': ואני ברוב חסדך אבוא ביתך

בפרק ה', המשורר מבקש מה' שיקבל את תפילתו ואף את אשר הגה בליבו ולא הצליח להוציא בשפתיו חוצה: "אֲמָרַי הַאֲזִינָה ה', בִּינָה הֲגִיגִי" (תהילים ה', א-ב). וכך מסביר רש"י בשם המדרש: "אמרי האזינה ה' - כשיש בי כח לשאול צרכי לפניך, וכשאין בי כח להתפלל לפניך והדאגה עצורה בקרבי - "בינה הגיגי", הבן הגיון ליבי. כך מפורש במדרש". כשם שבפרקנו מבקש המשורר מה' שיקבל גם את מה שלא הגה בשפתיו, כך גם בפרק י"ט ישנו פסוק שבו אנו חותמים את תפילת שמונה עשרה לפי הדרכתם של חז"ל: "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (שם י"ט, טו). הסביר מניטו את פסוק זה ואמר שהמתפלל מבקש שהגיון ליבי - קולו הפנימי, הקול שלא הצליח להביא לידי ביטוי באמירת מילות התפילה, גם הוא יהיה לרצון לפני האל ברוך הוא. וכאשר מתברר ההֶגְיוֹן הפנימי - אז ההיגיון הפנימי שעומד מאחורי המילים נחשף, וכך ההֶגְיוֹן הופך להיגיון.


פרק ד' היה פרק שכולו לילה - הלילה שבו אויבים רודפים את דוד, והוא מייחל שיוכל לישון בשלווה: "בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי אַתָּה ה' לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי" (שם ד', ט). ועל אף שלא ברור לנו האם דוד הצליח בסופו של דבר לישון, ברי לנו כי אויביו הרודפים אותו לא יוכלו לכבות את אש האהבה שלו לאלוהיו. לעומת פרק ד', פרקנו הוא כולו פרק של תפילת השחר: "ה', בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה" (שם ה', ד). דוד יהיה ערוך ודרוך לקראת ה' למן אור הבוקר, והוא ממתין לראות את חסדו כדי להללו.


ממשיך דוד ואומר: "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (שם, ח) - גם פסוק זה נאמר כאשר נכנסים לתפילת השחר בבית הכנסת. תפילת הבוקר היא תפילת החסד, תפילה המודעת לחסדו של ה' - ובה מודים ומהללים רבות על חסדו של ה'. לכך, מי שתיקן את תפילת שחרית הוא אברהם אבינו - איש החסד. לעומתה, תפילת מנחה היא תפילת הדין ובה האדם נבחן מה עשה עד כה ביום שניתן לו בחסד, האם היה ראוי לתת לו את היום הזה? לכך, את תפילת מנחה תיקן יצחק - שהוא צדיק של מידת הדין, מידת הגבורה. הפרק מסיים במילים: "כַּצִּנָּה - רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ" (שם, יג) - ה', מלא החסד, עוטף ברצונו - רצון החסד - את הצדיק כמגן וחופף עליו כל היום.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א