פרק ג': ויהי לב העם לעשות

נקודת השיא של פרק ג' נעוצה במילותיו האחרונות: "וַיְהִי לֵב לָעָם לַעֲשׂוֹת" (נחמיה ג', לח). בפרק ב' הסברנו כי נחמיה נזעק לעורר את לב העם, ובסיום פרק ג' אנו נוכחים לראות כי נחמיה הצליח בתפקידו זה. סימן נוסף לדבר הוא שמות הבונים הנזכרים בפרק ג' בל"ב פסוקים. נחמיה יודע שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם בונה אלא במקום שליבו חפץ. לכן, לא מן הנמנע כי כל אחד מהנזכרים בפרקנו בנה לו במקום הקרוב אל ליבו ונתן לסביבתו מתמצית ליבו. כך למשל: "וַיָּקָם אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וַיִּבְנוּ אֶת שַׁעַר הַצֹּאן" (שם, א) – אלישיב ואחיו הכהנים בונים את השער שבו מכניסים את הצאן המיועדים לקרבנות בבית המקדש ויש לו ערך בעיניהם: "הֵמָּה קִדְּשׁוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו וְעַד מִגְדַּל הַמֵּאָה קִדְּשׁוּהוּ עַד מִגְדַּל חֲנַנְאֵל" (שם). דוגמא נוספת: "וְאֵת שַׁעַר הָעַיִן הֶחֱזִיק שַׁלּוּן בֶּן כָּל חֹזֶה - שַׂר פֶּלֶךְ הַמִּצְפָּה הוּא יִבְנֶנּוּ וִיטַלְלֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן הַמֶּלֶךְ וְעַד הַמַּעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעִיר דָּוִיד" (שם, טו) – את שער העין בונה מי שמומחה לצפייה, והוא גם מסוכך את המקום על מנת להיטיב את הראייה בו. וכן אנו מוצאים את יְדָיָה בֶן חֲרוּמַף שבנה "נגד ביתו", וכן אצל חלק נכבד מן הבונים אנו מוצאים שבנו נגד ביתם או אצל ביתם, משום שאדם קרוב אצל עצמו ויודע לחזק את בדקי ביתו.


פעם אחת הייתי בקהילה שהיו בה אנשי מלאכה ונדרשנו לשפץ את בית הכנסת, והיה שם אדם שהתנגד להשתמש בכוחות המקומיים. טענתו היתה שאם נאפשר למקומיים לבנות – הם ירגישו שהמקום שייך להם. ואני סברתי הפך הדבר, שאדרבה – יש לאפשר להם לתרום, לאפשר לכל אדם לתת את הנשמה ואת הלב במקום שהוא אוהב ובכך לחבר אותו עוד יותר אל המקום. כך גם בפרקנו, נחמיה מאפשר כאן לבנות ולייפות איש כפי מידתו, כי חומות ירושלים צריכות להבנות מהלב של כולם וכולן. כולם שמים את ליבם וידם ובונים חומה לעיר ש"בליבה חומה".