עד כה, קהלת מלמדנו על האבסורד הקיומי שבחיינו – יש פער בין החיים שאנו מנהלים לבין חוסר התכלית הברור שלהם. האדם חי את חייו מתוך ידיעה שהם חסרי משמעות לחלוטין, ובכל זאת הוא ממשיך לחיות ולנהל שגרה. הדבר הזה - אם אדם מתבונן בו – עלול לגרום לו לשנוא את חייו. לכך, בפרק ב' אומר קהלת: "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב', יז). בפרק ג', קהלת אומר דבר מוחלט עוד יותר – יש עשרים ושמונה עיתים קבועים ומזומנים לכל דבר במציאות: "לַכֹּל - זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ..." (שם ג', א-ב). הכל נתון תחת ממשלת הזמן. זהו תדר מייאש. אך דבר אחד אין בכל העיתים המצוינים בפרק, והוא: השמחה. כנראה, שקהלת - תוך כדי הדיבור המונוטוני והעצוב שלו – מנסה לומר לנו דבר חשוב: יש אפשרות שעם הצער והכאב, עם היגע ואי הבנת התכלית, תוכל להתנהל עם תדר של שמחה. במו עיני ראיתי את מורי ורבי המקובל הרב שמואל דרזי זצ"ל, שהיה בוכה בתשעה באב בשמחה. הכיצד? הוא היה שמח שהוא מקיים את המצווה שנתן לו הקב"ה להתאבל על חורבן ביתו ואת הציווי האנושי שלו לחוש בשבר ולבכות אותו.
כ"ח העיתים הללו מסתיימים בשאלה רטורית: "מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל?" (שם, ט) – זוהי חזרה על ההצהרה שאין כל תועלת מן המעשים. יחד עם זאת, קהלת מסתייג: "יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו" (שם, יב). דהיינו: המטרה היחידה שאדם יכול להשיג בעולם הזה היא לא לשנות את העולם מן הקצה אל הקצה, אלא להיות שמח במעשיו הטובים כשלעצמם מבלי להתחשב בתוצאות שלהם. בדומה לכך, בחלקו השני של הפרק אומר קהלת כי הוא מאוכזב מכך שהעולם לא מתנהל על פי הצדק והיושר והוא מייחל ליום בו אלוהים ישרה צדק בעולם, והוא מסיים את הפרק באמירה דומה לזו של פסוק י"ב: "וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ, כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו?" (שם, כב) – אינך יודע מה יעלה בגורלם של אלה שיעמדו אחריך, לכן שמח בחייך הקצובים ובמעשיך הטובים כשלעצמם. ניתן לדמות את המסקנה הזאת למה שכתב אלבר קאמי בספרו ובמאמרו "המיתוס של סיזיפוס". סיזיפוס הוא מי שעל פי המיתולוגיה נגזר עליו לגלגל שוב ושוב אבן לראש ההר רק על מנת לראות אותה מתגלגלת בחזרה. מדובר במי שהוא סמל למי שאין ברכה בעמלו ומי שלנצח נגזר עליו להתייגע יגיעה סתמית. אומר אלבר קאמי, האדם אנוס לחיות את חייו בידיעה שאין להם משמעות. יש שיגידו: אדם שזו התודעה שלו – שיתאבד. אך אלבר קאמי שולל זאת מכל וכל ואומר שהפתרון הוא להתמודד עם האבסורד הקיומי הזה, לקחת את החוויה המאומצת הזו ולהפוך אותה למה שמניע את החיים: "די לך במאבק על הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לך לתאר את סיזיפוס כאדם מאושר". הרב יוסף משאש כתב באחת מאיגרותיו: "ועיקר חיי האדם – השמחה". איני חושב שהוא הכיר את אלבר קאמי ואת מחשבותיו הקיומיות, אך נדמה שמסקנתם זהה: "אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו" (שם).