פרק י"ז: ויגבה ליבו בדרכי ה'

המלך יהושפט, בנו של אסא, היה מלך צדיק, טוב ומטיב, אשר הנהגתו את העם טובה היא. הוא שולח כהנים ללמד את העם תורה. יש לו עושר, גדולה וכבוד - אך הוא לא מתפאר בהם, אלא בדבר אחר: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דברי הימים ב י"ז, ו). בזאת הוא הולך אחר מה שלימדנו כבר הנביא ירמיה: "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתו, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּור בִּגְבוּרָתו, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרו. כִּי אִם בְּזאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל - הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אותִי, כִּי אֲנִי ה' עשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיהו ט', כב-כג). גבהות הלב של יהושפט בדרכי ה' היא איננה חלילה גאווה, אדרבה - היא נלחמת בגאווה הפסולה, כפי שלימדנו רבנו בחיי אבן פקודה בספרו "חובות הלבבות" בשער הכניעה. דוד המלך אמר: "ה', לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהילים קל"א, א). המלך מצווה מאוד להשמר מרום הלבב, כפי שנאמר: "לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם, לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (דברים י"ז, יט-כ). יהושפט יודע שהלב שלו לא מתגאה על אחיו, אלא הוא מודה על חלקו שהוא הולך בדרכי ה'. כמובן שיש להשמר מאוד ולשמור על האיזון, שהרי מגאווה בדרכי ה' האדם עלול ליפול לגאווה נמוכה, וצריך הוא כל הזמן לדאוג שהדבר יהיה לשם שמים. ואכן, יהושפט היה בעל אישיות מאוזנת ומתוקנת, כפי שמספרים לנו חכמים בגמרא (מכות כד.): "בשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו: רבי רבי, מרי מרי". רבי בונים מפשיסחא היה אומר שלכל יהודי צריך שיהיו שני כיסים. בכיס אחד צריך שיהיה פתק ובו כתוב: "בשבילי נברא העולם". ובכיס השני צריך שיהיה פתק ובו כתוב: "ואנכי עפר ואפר". זהו האיזון הנכון - של אחריות וענווה. ענווה ללא אחריות יכולה להביא את האדם לבטלנות, ואחריות ללא ענווה מובילה לגאווה וכאוס.הענווה מכשירה את האדם לראות את זולתו והאחריות להיטיב את מצבו וכמו שאמר המשורר: "אני ואתה - נשנה את העולם".