רגע לפני היציאה ממצרים נצטווינו לקחת איתנו מזכרת מהתרבות המצרית. וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם. בחלק מן המקורות הטוטפות מתורגמות כ"זיכרון" ו"רושם". התפילין מזכירות לנו את מצרים, למרבה ההפתעה המצרים היו הראשונים בעולם שהניחו חפצים במקום הנחת תפילין. מהתבוננות בציורים העתיקים נראה שהביטוי שייחד את הפרעונים המצרים היה בהנחת חפץ בראש, ובשני צמידים סביב הזרוע. מקור המילה "טטפת" באה מהמילה המצרית ddft, המסמלת את נחש האוריאוס שעיטר את מצחו של המלך המצרי כסמל להגנת האלים עליו.
עם ישראל לוקח את התכשיט המצרי למזכרת, מעניק לו נופך חדש ומשדרג אותו לעבודת ה'. תפישתם של המצרים הייתה שהם נשלטים על ידי כוחות הטבע, כביטוי לחשיבה זו הניחו המצרים את הנחש על המוח שהוא מקור החשיבה שבאדם. הנחש מסמל את השכל הטבעי. פיתוח הטבע בלבד ללא מקור של מוסר הוליד את המחשבה שאין לאדם התעלות על הטבע, האדם הוא בסך הכול חיה (ואולי מכוֹנה) משוכללת. וככזה הוא משועבד תחת שליטת הטבע ובשל כך אינו יכול להיות מוסרי. המציאות כולה משועבדת לחוקי טבע עיוורים של סיבתיות טכנית. כולם אחוזים כנחש מפותל בטבעת של הטבע.
התפילין הן מרובעות בקווים ישרים להורות על מציאות סולם ערכים. מימד של מעלה ומטה, טוב ורע. חירות שמאפשרת לאדם לעלות ולדלג מעל האחיזה של חוקי הטבע. רצועות התפילין הכרוכות על גוף האדם בראשו וזרועו מכוונות לשחרר את רוחו משעבוד לתאוות ליבו ולעצמו ומחברות את מחשבתו רצונו וכוחותיו לה'.
למעשה, שם הנחש מקור הטבע נקרא על המצרים. ושם ה' מקור המוסר נקרא על העברים. זהו פשוטו של הפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך.
בזמן הנחת תפילין עלינו לזכור את ההתעלות המוסרית של ישראל על התרבות המצרית. המילה תפילין בלשון חכמים -המחליפה את המילה המקראית טוטפות- מלמדת על כך: תפילין מלשון הבדלה כמו "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא". ה' הבדיל והפלה אותנו ממצרים גוי מקרב גוי. תפילין כניצחון כמו "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל". ניצחנו את הדעות הכוזבות. המוסר מנצח את הטבע. תפילין מלשון מחשבה וכמו שאמר יעקב ליוסף "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי". הן מעידות על חירות המחשבה של עבד ה'.
רצועות התפילין צריכות להזכיר לנו את חובתנו לנהוג בצדק ויושר ולא בחמדנות. שורשם מתחיל מהצדק ואי החמדנות של אברהם אבינו כלפי מלך סדום, כפי שדרשו חכמים: בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְווֹת; לִרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין וְלִתְכֵלֶת שֶׁל צִיצִית.