לפני היציאה ממצרים ציווה ה' את משה שיאמר לבני ישראל שינצלו את מצרים וישאלו מהם כלי כסף וכלי זהב ושמלות. זה היה בתכנון עוד במעמד הסנה לפני שמשה הגיע לפרעה בדרישה שישלח את ישראל לחופשי. לכאורה אין זו השאלה אלא גניבה. הרי ישראל לא התכוונו להחזיר את הכלים אלא לקחתם לצמיתות?
כמעט כל המפרשים דנים בשאלה זו והם מתרצים איש איש כפי השגתו. רוב המפרשים סוברים שלא יתכן שה' יצווה את ישראל לעשות מעשה הונאה ולגנוב דעת הבריות. לכך הם מפרשים כי המילה "שאלה" פירושה "מתנה". בני ישראל ביקשו מאדוניהם המצרים שיתנו להם מתנות כדין עבד היוצא לחופשי שמבקש מתנות מאדוניו וממילא אין כאן עוון מוסרי של גניבת דעת הבריות (כך פירשו רבי יונה אבן ג'נאח, רב סעדיה גאון, רבנו בחיי, רשב"ם, רש"ר הירש ועוד). יש שהסבירו שה' ציווה את ישראל ודחק בהם שייקחו מהמצרים את המתנות כדי להסיר כל שנאה וטינה מהמצרים. הלא התורה עתידה לצוות אותנו "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", ואיך לא נתעב אותו אחרי שעינה וניצל אותנו? מפני כך ציווה ה' שניקח מהם מתנות ונזכיר לעצמנו שסוף כל סוף יצאנו משם ברכוש גדול ועל כן אין ראוי לתעב אותם. אך מכיוון שהמצרי לא מרחיק ראות להבין את החשיבות ההיפרדות בטעם טוב ולא היה משאיל מיוזמתו לכך זירז ה' את ישראל על כך וציווה לקחת מהמצרי הענקה כדי שנזכור אותו לטובה (על פי פירושו של בֶּנוֹ יעקב).
כמובן שיש מקום להבנת הדברים כפשוטם. ישראל עשו דין לעצמם ונטלו את שכר עבודתם מהמצרים. (ראו מעשה גביהא בן פסיסא בסנהדרין צא,א). אך חכמינו המפרשים רצו לרומם את המעשה הזה מסתם פעולה של עשיית צדק עצמית לעשיית צדק כללית שלנו כלפי עצמנו וכלפי המצרים.
ומה היה עתיד הרכוש שהוצא ממצרים עם ישראל? חלק ממנו נתרם לעשיית המשכן וכליו, וחלק אחר נתרם לעגל הזהב. ניתן לומר שעתיד הכסף והזהב היה לפי כוונת האיש בעת שלקח אותו מהמצרי: כסף שנלקח במחשבה נמוכה או שאינה ראויה לשם ניצול גרידא סוף שנעשה בו העגל ונטחן עד דק. ואילו רכוש שנלקח בכוונה ראויה כפי דברי המפרשים שהזכרנו נעשה ממנו המשכן. נוכל לרמוז את הרעיון הזה בתיאור שניתן לבוני המשכן "חושבי מחשבות". עליהם הייתה מוטלת המלאכה לחשב מה הייתה מחשבתו של העברי בזמן שלקח את הרכוש מהמצרי ולהחליט אם לקבלו אם לא.