בפרקנו, מתאר הנביא את מנהגם של הכהנים בבית המקדש: "בבאם הכהנים ולא יצאו מהקדש אל החצר החיצונה, ושם יניחו בגדיהם אשר ישרתו בהן כי קודש הנה, ולבשו בגדים אחרים וקרבו אל אשר לעם" (ירמיהו מ"ב, יד). את בגדי הקודש הכהנים משאירים בלשכותיהם, וכאשר הם יוצאים אל העם - עליהם לפשוט את בגדי הקודש וללבוש בגדים אחרים, כנראה בגדים חשובים פחות. הענין הזה של החלפת הבגדים, העסיק לא מעט את חכמי התלמוד. ישנה סוגיה שלמה במסכת שבת (קיג.-קיד.) העוסקת בשינוי הבגדים בבית המקדש ובאדם הפרטי. שואלת הגמרא: "מניין לשנוי בגדים מן התורה? שנאמר (ויקרא ו', ד): ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ותנא דבי רבי ישמעאל: לימדך תורה דרך ארץ - בגדים שבישל בהן קדירה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו". כל מלאכה זקוקה לבגד אחר, לפי מעמדה. והגמרא ממשיכה ועוסקת בבגדיו של תלמיד חכמים שעליהם להיות נקיים ומסודרים ללא כל רבב. וכל זאת למה? מפני שהבגד חשוב הוא מאוד, הבגד מודד את נפשו של האדם והוא המכבד אותו. וכן בענין יום השבת, הגמרא אומרת כי "לא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול". כיוצא בזה מצאנו אצל יעקב אבינו, שכאשר שלחה אותו רבקה אמו לפני יצחק אביו, היא הבינה שיש אצל יעקב אבינו קושי לשקר לאביו, ועל כן הלבישה את יעקב את בגדי עשו בנה הגדול כדי שיעקב ייכנס למידות הנפש של עשו ויקל לו.
אל לנו לזלזל בבגדים. רבי יוחנן לא היה קורא לבגדיו "בגדי" אלא "מכבדותי". יש ערך לבגד.