בפרק ל"ח איוב משתדרג – מפילוסוף אקזיסטנציאלי הוא נעשה לנביא: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר" (איוב ל"ח, א). הקרדיט לנבואה הזו צריך להינתן לסבל שעבר, לסירובו המוחלט לקבל את תנחומי רעיו ולדרישתו האמיצה להתעמת בשאלת הצדק עם האלוהים בכבודו ובעצמו. פנחס שדה, בספרו "החיים כמשל" כתב: "השורשים השחורים של הסבל הם שמצמיחים את פירות הזהב של השירה, של החן, של הרוח והקדושה. לא צדקותו של איוב, לא תמימותו וסורו מרע, אף לא העולות שהקריב – לא אלו היה בהם כדי להביאו לידי יחס אמיתי עם האל. לכל היותר, הביאוהו הללו לידי יחס עם השטן. אבל סבלו, או למעשה אבדן היסוד החומרי של חייו – הם שהניעו את האל לפנות אליו ולדבר אליו מתוך הסערה. איוב היה צדיק תמים, אלוהים רצה שיהיה צדיק לא תמים". כאמור, הייתי אומר את הדברים קצת אחרת: סירובו, עקשנותו, דבקותו של איוב בצדק ובאמת וברצונו לשמוע את אלוהים שיסביר לו כיצד הוא מנהיג את עולמו - הם שהביאוהו ליחס אמיתי עם האל, יחס שאינו מחניף לאל אלא שמכיר באלוהים כאלוהי האמת המוחלטת ומתוך כך הוא רוצה לשמוע את האמת מפיו.
הפרק גדוש בשאלות רטוריות המופנות לאיוב. בבדיחותא אומרים שאלוהים נוהג כאן כיהודי טוב המשיב לשאלה בעזרת שאלה, ולא רק בשאלה אחת – אלא בחמישים שאלות כנגד חמישים שערי בינה. השאלה הפותחת מדגישה את נושא חוסר הדעת: "מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת? אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי; אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ, הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה?" (שם, ב-ד). המסר העיקרי בשאלותיו של אלוהים כאן הוא: האם איוב באמת יודע את עולמי ואת הנהגתי? - בודאי שלא. ומתוך שאיוב אינו יודע באמת את דרכי הנהגת ה' את עולמו, אלוהים אינו מדבר עמו על יסוריו.
דרך נוספת להבין את הדברים תבואר בעזרת סיפור ששמעתי מידיד ג'קי לוי. פעם אחת הסתובב לו בשכונת נחלאות של תחילת שנות ה90 והנה בחור צעיר מראה לחבריו בהתפעלות את המכשיר הסלולרי החדש שקנה ומסביר להם על נפלאותיו. אמו של אותו בחור שהייתה אנאלפבתית צפתה בהם מן המרפסת ואמרה: "אני באמת לא מבינה איך זה עובד בלי חוט!" שאל אותה הבן: "ועם חוט את מבינה איך זה עובד?". בדומה לכך, אלוהים משיב לאיוב בשאלה: עד שאתה מבקש לדעת את הנסתרות ואת הנהגתי - האם את הבריאה שבראתי שהיא נגלית לעין אתה יודע לעומק? למעשה, יש כאן ערעור על הלגיטימיות של עצם השאלה של איוב. כיוצא בזה, על המילים: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה" (שם, א), אומר רש"י: "מנה שערות שלך ואשיבך דברים כנגדן". אלוהים כביכול לועג לאיוב שאפילו את עצמו אינו יודע (שכן אינו יכול למנות את מספר שערות ראשו), קל וחומר שלא יוכל לדעת את אופן הנהגת ה' את עולמו ואין לו פתחון פה כנגדו. ועוד אומר רש"י שאלוהים משיב כאן לאיוב מידה כנגד מידה: "מן הסערה – שחרפתני: "אשר בסערה ישופני והרבה פצעי חינם" - ממנה אשיב לך".
עם כל זאת, השאלות הללו ניחמו בסופו של דבר את איוב (אולי לא במענה הראשון של אלוהים, אך לכל הפחות במענה השני). הכיצד? הפילוסוף הדני סרן קירקגור כתב: "אנשים כל כך לא מבינים אותי, שהם אפילו לא מבינים את תלונתי על כך שאין הם מבינים אותי". קירקגור אומר שחייו של איוב היו טראגיים בעיקר מפני שאיש לא הבין אותו: "איוב סבל את הכל בגבורה גדולה, עד שהגיעו חבריו לנחם אותו, כאן פקעה סבלנותו". ובאמת, כשאנו קוראים את הספר אנו רואים שאיוב הצליח 'לסחוב' את סבלו עד לפרק ג' בו רעיו הגיעו. עד אז, איוב הצליח להבין את עצמו במעין דו שיח פנימי, אך ברגע שחבריו הגיעו ולא הצליחו להכיל את דבריו של איוב – עולמו חרב עליו. במובן מסויים אפשר לומר שהמסר שאלוהים מעביר לאיוב בשאלותיו הרטוריות הוא: "עמו אנוכי בצרה" - אני ואתה בצרה דומה; גם אני נמצא בבדידות, גם אני בלתי מובן – שהרי אף אחד לא יכול להבין ולהשיג אותי באמת. היש לך נחמה גדולה מזו שאתה דומה בזעיר אנפין לבורא, שהוא החי והקיים האמיתי המוחלט וגם הוא בלתי מובן?