פרק זה הוא האחרון במענה אליהוא, ובאחרית דבריו מובאים שני פסוקים אותם נרצה לבאר: "שַׁ-דַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה. לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב" (איוב ל"ז, כג-כד).
יש הרואים את אחרית דברי אליהוא בהצהרה כי אלוהים לא מענה אדם ללא סיבה, וכן בקריאה לאיוב להפסיק ולהמתין למענה מאת האלוהים, שכן הוא לא יוכל להשיגו גם אם יהיה חכם גדול ("שׁ-ַדַּי - לֹא מְצָאנֻהוּ"). במקום זאת, על איוב להיות ירא מפניו. האם אליהוא צודק כאן בדבריו? לפי פירוש זה – לא; בפתיחת הפרק הבא נקרא: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר" (שם ל"ח, א) – ה' עונה לאיוב שלא בדרכים אותן מנה אליהוא בפרק ל"ג (אלא אם נסביר ש"סערה" היא חלום או ייסורים).
רש"י בשם חכמים פירש את הפסוקים באופן אחר: "ש-די לא מצאנוהו שגיא כח - לעורר משפטיו על הבריות בגודל כוחו, כי אם ברחמים". דהיינו: כאשר מצאנו (הכרנו) את אלוהים, הוא לא הופיע לפנינו בתור "שגיא כח", אלא בתור מי שצמצם את כוחו כדי לדבר עמנו. בנוסף, אלוהים לא דורש מן האדם הרבה על מנת להיפגש עמו (בבית המקדש): "וכפרת הבריות שם בדבר מועט לפי היכולת: קומץ מנחה, מחצית השקל, תורים ובני יונה, בקר וצאן - ולא טרח לבקש ראם ויחמור". הרמב"ן מוסיף ואומר שאלוהים לא מענה את בני האדם, הוא לא בא אתנו במשפט לעשות בנו כפי כוחו.
על הפסוק השני: "לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב" אומר רש"י: "לא יראה כל חכמי לב - המתחכמים אליו, כי אין חכמתם בעיניו כלום". כיוצא בזה מסביר הרמב"ן: "לכן יראוהו אנשים - על כל הגדולות והנוראות אשר סיפרתי מפני כך בני האדם יראים כל אחד לפי דעתו, והוא [אלוהים] - לא יראה כל חכמי לב, אינו רואה שהם חכמים, רק כסילים ופתאים נחשבו לו". הגמרא (ראש השנה יז) דרשה: "כל פרנס המטיל אימה על הציבור שלא לשם שמיים – אינו רואה בן תלמיד חכם, שנאמר: לכן יראוהו אנשים – לא יראה כל חכמי לב". כלומר: אמנם כל מנהיג או ממונה על הציבור צריך לנהוג בציבור במידת מה באימה, ליירא אותם מפניו קמעא ולזרוק בהם מרה על מנת שישמעו לדבריו, אך עליו לעשות זאת לשם שמיים – לשם ההנהגה הטובה ובמידה הראוי. חכמים דייקו זאת מהנאמר בפסוק :"לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים" – מי שאנשים יראים ממנו, מן האגו שלו ולא מהנהגתו הנקייה, סופו ש"לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב" – לא יזכה לראות מצאצאיו אנשים חכמי לב (תלמידי חכמים). לכאורה, הפסוק והדרשה אינם קשורים זה לזה. מגיע רש"י ומסביר לנו את הקשר: "ורבותינו פירשוהו על איוב, שאמר לו אליהוא: לפי שהיית מטיל אימה יתירה על דורך חנם לפיכך לא זכית להתקיים לך בנים חכמי לב". קשה להלום את הדברים הללו ולומר שאליהוא סיים את דבריו בהאשמה כלפי איוב, אחר שכל מענהו (לפי רש"י לכל הפחות) היה מלא בדברי ניחומים ופיוס, ובהם אליהוא לא הסביר לאיוב כי הוא רשע אלא כי הוא לא מבין את השגחת האלוהים.