בפרק ל"ו, אליהוא מוסיף דברים על דבריו הקודמים ומבקש מאיוב: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ, כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים" (איוב ל"ו, ב). יתכן שאיוב גילה אותות של אי סבלנות כלפיו, ולכך אליהוא מבקש ממנו להתאזר בסבלנות ולהקשיב לו. רש"י מפרש: "כתר לי זעיר ואחוך - כולו לשון ארמי הוא: הוחל [המתן] לי מעט ואגידך". יש המפרשים את המילה "כַּתַּר" מלשון כֶּתֶר, כפי שאומר למשל האבן עזרא: "כתר לי - שים לי כתר של כבוד מעט ושמע לי". מכאן אנו למדים שהקשבה סבלנית לזולת כמוה כהכתרתו בכתר של כבוד. וכן, "דַבָּר" הוא מנהיג המדבר ומוליך אחריו את הקהל בדיבורו. כתר ההנהגה ניתן לו על ידי העם המקשיבים ומאפשרים לו לדבר.
הרמב"ן אומר כי אליהוא בא להוסיף ולדבר בפרקנו בשבח הבורא ובשבח שמירתו לעולם. אלוהים שומר על עולמו תמיד, ועם כל מעלתו ורוממותו – הוא איננו מבזה את השפלים, אכפת לו מברואיו ובמיוחד מן האדם שהוא המדבר היחידי והוא היחיד שמכיר את בוראו מכל מיני השפלים. על כן, על האדם לתת לו צדק, לשבחו ולפארו. וכך אומר אליהוא: "אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק... הֶן אֵל כַּבִּיר - וְלֹא יִמְאָס כַּבִּיר כֹּחַ לֵב" (איוב ל"ו, ג). עם כל גדולתו של אלוהים - הוא אינו מואס את האדם השפל. על כך נאמר בגמרא (מגילה לא.): "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו". טענה זו של אליהוא היא טענת נגד לדברי איוב שאלוהים עזב את עולמו ולא אכפת לו מעולמו. מדברים אלו של אליהוא אפשר ללמוד גם להנהגת בני אדם: מי שהוא גדול באמת, איננו מואס בקטנים ממנו ואיננו מואס במעשים קטנים.
עוד אומר אליהוא כי אלוהים משגיח על האדם ומשלם לו כפעלו: "לֹא יְחַיֶּה רָשָׁע וּמִשְׁפַּט עֲנִיִּים יִתֵּן, לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ" (איוב ל"ו, ו-ז). לדברי הרמב"ם (וכן הרמב"ן), אנשי התורה והאמונה התמימה מאמינים שהקב"ה משגיח על מין האדם, ואין לנו בתורה ולא בנבואה ראייה או אזכור לכך שאלוהים משגיח על שאר בריותיו באופן פרטי ("השגחה פרטית") כפי שהוא שומר על האדם. אך גם בהשגחה הפרטית על בני האדם ישנה היררכיה – יש המושגחים יותר ויש המושגחים פחות. אפשר לומר שרמת ההשגחה באדם היא פונקציה של רמת ההשגחה של האדם בריבונו של עולם. אם מדובר באדם צדיק וחסיד שמחשבתו לא נפרדת מבוראו – הוא מושגח ביותר, ואם מדובר באדם שרחוק מן האל במחשבתו ובמעשיו – הוא מושגח פחות. וככל שהאדם מושגח פחות, הוא יהיה נתון לחסדם של המקרים. דהיינו: אם באה פורענות לעולם, היא תוכל לפגוע בו בנקל.
נשוב לדברי אליהוא אל איוב: "וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי, וַיַּגֵּד לָהֶם פָּעֳלָם וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ, וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי יְשֻׁבוּן מֵאָוֶן" (שם, ח-ט) - אם רואה אתה מציאות של צדיק ורע לו, דע לך שכך אלוהים מעביר מסר לצדיק ומדבר איתו דרך הייסורים: אמנם מדובר בצדיקים, אך "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ). דרך הייסורים אלוהים רומז לצדיק שחטא. אם יעשה תשובה – ינעם לו: "אִם יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ - יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים" (שם, יא). אחרת: "וְאִם לֹא יִשְׁמְעוּ - בְּשֶׁלַח [בחרב] יַעֲבֹרוּ וְיִגְוְעוּ כִּבְלִי דָעַת" (שם, יא-יב). מלבד לצדיקים ולרשעים, יש גם קבוצה שלישית של חנפים – אלו הנראים כצדיקים כלפי חוץ, והם אינם מתפללים לפני האל כאשר הוא מייסרם, מפני שהם בטוחים בצדקתם: "וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם" (שם, יג). אומר אליהוא כי לחנפים אין תקנה לשוב למוטב: "תָּמֹת בַּנֹּעַר נַפְשָׁם וְחַיָּתָם בַּקְּדֵשִׁים" (שם, יד). אליהוא שב לתיאור הצדיק המתייסר ומסכם את דבריו: "יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם" (שם, טו) – אלוהים מגלה לצדיק המתייסר את חטאו דרך הייסורים הבאים עליו.
נחלקו המפרשים האם אליהוא מאשים כאן את איוב ומחשיב אותו כחנף או לא? רש"י אומר: "וכל דברי אליהוא – תנחומין שלמים היו ולא קנתורין. כלומר: אל תדאג על ייסורים אם צדקת, כי לטובה הן לך". אם כן, רש"י רואה בדברי אליהוא ניחומים לאיוב, ואליהוא איננו מאשים כאן את איוב בדבר. דברים אלו של רש"י היו קשים בעיני הרמב"ן שאמר: "לא ידעתי במה היו התנחומים האלה, ואיך חשב דברי החברים לקנתור? אם אמרם אליהוא בנחת וקול נמוך, ואמרום החברים בצעקה וקול רם? ... רק הענין כאשר פרשתי: אליהוא תירץ קושיותיו של איוב יפה וכהוגן, ושתק אליו איוב". לפי הרמב"ן, אליהוא רמז לאיוב כי הוא מתנהג כחנף לפני ה' בהתעקשו על צדקתו.