בסופו של הפרק אומר הקב"ה לישראל: "ואתן צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם, אני אלוהיכם, נאם ה' אלוהים" (יחזקאל ל"ד, לא), זאת לאחר שבמהלך הפרק מתאר הנביא את הסדר והמשפט שיעשה הקב"ה בצאנו, יפטר את הרועים הלא טובים של הצאן, יעשה הפרדה בין הצאן החזקה לבין החלשה ועוד, בסופו של הפרק הקב"ה אומר לישראל שלמעשה ישראל הם אינם צאן בעיניו, אלא "אדם". וכך אמר רש"י: "אדם אתם - אינכם כבהמות בעיני". דהיינו: רק לצורך המשל דברתי בלשון "צאן" לאורך כל הפרק, אך אתם בעיני כבני אדם.
רבי דוד קמחי באר אחרת. לדידו, "אדם אתם" נאמר רק בסופו של הפרק, ולא במקרה. יש כאן תיאור של תהליך - רק לאחר שכל הפרק היינו "צאן מרעיתו" של הקב"ה, ורעה אותנו דעה ובינה והשכל - התעלינו למדרגת "אדם" בסופו. לולא קנינו דעה ובינה והשכל, לבהמות נדמינו - "מותר האדם מן הבהמה, אין - כי הכל הבל" (קהלת ג, יט).
ארצה להזכיר כאן את דברי המדרש המובא בגמרא (בבא מציעא קי"ד:): "אמר רשב"י: … אדם אתם - אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויים אדם", וקשה הדבר - אם עובדי הכוכבים אינם נקראים אדם, כיצד הם נקראים? אלא, נשים לב שרבי שמעון לא אמר לנו שהגויים אינם אדם, אלא שהם אינם נקראים אדם, רוצה לומר - כאשר קוראים במקרא את המילה "אדם", עלינו להבין שהכתוב מתייחס לישראל. מבארים התוספות שם: בכל מקום שמוזכרת המילה "האדם" - שם המשמעות כוללת היא גם את הגויים. למשל: "הוי מקבל את כל האדם בשמחה (או: בסבר פנים יפות)", וכן: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" - בין ישראל בין גוי.
והדברים עדיין דורשים העמקה, מדוע הגויים אינם נקראים "אדם" אלא "האדם"? בספר "עוללות אפרים" שנתחבר לפני כשלוש מאות שנה ע"י הרב שלמה אפרים מלונטשיץ, מבאר הרב את ההבדל בין "אדם" לבין "האדם". בלשון הקודש, אומר המחבר, יש ארבעה שמות בהם אנו מכנים את בני האדם: איש, גבר, אנוש ואדם. את שלושת הכינויים הראשונים אנו יכולים להטות ללשון רבים, ואילו את הכינוי "אדם" לא ניתן להטותו. ובלשון המחבר, דבר זה "יורה על האחדות הפשוט". דהיינו: עם ישראל מורכב מפרטים רבים, אך עם אחד הוא, האומה היא כאדם אחד. סבור אני שאנו צריכים לעבוד קשה מאוד על מנת להיות ראויים לזכות בתואר "אדם", להיות באהבה וחיבה זה לזה.